"ככל שחזק הרעב בגטו, כך היו הילדים האלה מוכנים להסתכן יותר. מה גדולה היתה שמחתם, כאשר עלה בידם לחזור בשלום לגטו ולהביא למשפחתם מעט לחם או מצרכי מזון אחרים. ההורים המתינו להם בחרדה: האם יחזרו? האם ישיגו דבר מה? והיו גם שמתחו ביקורת על ההורים: כיצד הם מרשים לילדים להסתכן? הכל יודעים עד כמה מסוכן ליהודי להימצא מחוץ לגטו, עד כמה שונאים הליטאים את היהודים, וכיצד הם ששים להסגיר לגרמנים את מי שנפל לידיהם, ואפילו ילדים! אבל הרעב היה חזק מכל, ובגטו לא היה ממילא מה לעשות כדי לשוברו.""
"במגרש אחד בתוך הגטו התירו משום מה הגרמנים לאלטסטנרט [=מועצת הזקנים] לגדל תפוחי אדמה וירקות. האדמה היתה שחורה, דשנה ורוויה מים. תפחי אדמה גדלו בה יפה, וכשהבשילו אספו אותם מיד עובדי האלטסטנרט עבור מטבחי העזרה לעניים כדי להכין מהם מרק; אבל עמוק באדמה עדיין הסתתרו תפוחי אדמה מעטים, וילדים וזקנים מן הגטו עברו שוב ושוב לחפש "לקט, שכחה ופאה" – הופכים כל רגב וכל אבן בתקווה למצוא משהו. לפעמים התמזל מזלם ומצאו תפוח אדמה, שנשכח באחת הפינות. באותם ימים אפשר היה לראות עשרות ילדים וכמה זקנים זוחלים במגרש, כאילו מלטפים את האדמה הלחה, ולא פעם הצטרפו אליהם גם נשים מבוגרות. הילדים והצעירים עזרו למבוגרים לחפש באדמה כדי שאיש לא יחזור בידיים ריקות, ואלה הכירו להם תודה. למרות הגשם הקר לא ויתרו המחפשים על עיסוקם המייאש".
