"הייתי המומה: אני ישנה במיטה ואיש לא נוגע בי, ואיש לא– אמרתי: אני מהר אקום, ואני אולי אסדר את הבית קצת, אולי אעשה משהו עבור הטובה שהיא עשתה לי כל כך, אפילו שהם לא יחזיקו אותי. אבל היא נתנה לי להיכנס ונתנה לי אוכל וניקתה אותי ונתנה לי מיטה חמה, התחלתי לטאטא את החדר. ראיתי שמה מטאטא, ולקחתי את המגפיים של האדון וצחצחתי את הנעליים, העמדתי אותן על יד המיטה, וכשהוא קם הוא הסתכל, הוא אומר: מי את? אמרתי: אני מארישה, עוד פעם, מארישה קונסטנטינה, אני מפוזנאן, ופשוט באתי לבקש אולי אתם צריכים, אני יכולה לעבוד אצלכם, אני יכולה– ש. מה הייתה התגובה שלו? ת. הוא אמר: אם גניה תרצה אותך, אנחנו נשאיר אותך. והוא קרא שם חיבה לגניה: גנייק"
מעדותה של מרים גוטמן על חיים בזהות בדויה אצל משפחה נוצרית בפולין
2161
