ילדים היו יותר אופטימיים בשואה, אך גם להורים היה חלק בכך. לא תמיד אמרו ההורים את האמת לילדיהם, היו הורים שהעדיפו לחסוך את אימת המוות מילדיהם. הסחות דעת וסיפורים מומצאים, תקוות והבטחות היו מרעיפים ההורים לילדיהם בכל רגע, ברכבות, בגטאות ובמחנות. כל זה על מנת לשמר עבורם את תחושת החיים הרגלים עד שלא יוכלו יותר.
במחנות, אכזריות חיילי האס אס לא אפשרה תקשורת מעשית בין ההורים והילדים. הם תקשרו כאמור דרך ה"שליחויות" או דרך מסרים מאיש לאיש, דרך פתקים שהצליחו להשחיל לביתנים ודרך בריחות והסתתרויות. התקשורת הייתה מסוכנת ואסורה אם בכלל, ולא נתנו להם להיפגש ולהשתמע. כשהיו מצליחים ליצור קשר עם המשפחות לא היה תוכן רב, בעיקר תחושת ההקלה בידיעה שעוד מישהו במשפחה נשאר בחיים, הייתה שיא ההישג.
