"יום אחד אבי (שמחה) ואחי (שניאור) הלכו לחפש אוכל והשאירו אותי לבד "בבונקר". שלמעשה היה בור חפור באדמה והיה מכוסה בענפים. באותו יום ערכו הגרמנים חיפוש ביער עם כלבים. אני זוכר שכלב אחד גילה את הבור, ועמד והביט בעיני, ואני הבטתי בו. אני לא זוכר כמה זמן עמדנו אחד מול השני, והסתכלנו אחד לשני בעיניים, אבל בעייני זה נראה כמו נצח. הכלב המשיך להביט בי ולא נבח, ולאחר מספר דקות עזב את המקום. עד היום אני לא יודע למה הוא לא נבח וקרא לגרמנים, אבל אפילו היום זוכר את מבט העיניים של הכלב .(סבא סיפר לי שהוא היה בגיל שמונה, בערך.)"
"בינתיים התרגלנו לחיים ביער. ביום שכבנו במחבוא, ישנו מעט. בלילה הלכנו לחפש אוכל. כיבסנו את החולצות עם הכינים, ואת הבגדים שאיתם ישנו. לבסוף פגשנו את הבן הגדול של שמחה- שניאור. מאד שמחנו להיפגש. הוא מסר לנו ד"ש מאביו- שמחה, ומאחיו- יענקעלע. הוא גם מסר לנו ד"ש מהאיכרים השכנים. הוא הזהיר אותנו מכמה מהם שהלשינו לגרמנים. רצינו להצטרף אליהם, אבל שניאור היה בדעה, שהייתה גם דעתו של הדוד שמחה, שעדיף להיות בקבוצות נפרדות, רחוקות אחת מהשנייה. היא גם יעץ לנו להשיג במהירות נשק.
גם שמחה הקים מחבוא לו ולילדיו. לא יכולנו לעמוד במקלטים האלה אלא רק לשכב. אכלנו בשכיבה. העיקר שהיה לנו הרבה עלים, כמה שמיכות שרכשנו אצל האיכרים. כך שהיה איפה להניח את הראש. בכל מקלט עמדו לשמור שני אנשים. וכל כמה שעות התחלפו.
לאחר סיום המלחמה, במשך כ-5 שנים עברתי בין פולין וגרמניה. עליתי לארץ עם אוניה "רוטה פנמה, שיצאה מנמל גדיניה (גדנסק) בצפון פולין בתאריך 12 אוגוסט 1950 והגיעה לנמל חיפה לאחר 12 ימי שייט באוקיאנוס האטלנטי ובים התיכון. משם העברנו למחנה עולים "בית ליד" (ליד נתניה) ולאחר מספר ימים עברנו למעברת "גאליל" (חורבות כפר ערבי ליד צומת גלילות כיום)."
לתיעוד המלא באתר הקשר הרב דורי
מקור וקרדיט : מיזם הקשר הרב דורי
0