בצילום הפתיחה : כיכר המשלוחים של הגטו בקרקוב בשנת 2011. כיום מצויה במקום כיכר מרכזית המשמשת כאנדרטה ליהודים שהיו ואינם, ובה כיסאות ריקים המביעים את האובדן, וגם את רצח הילדים במקום ב13 למרס 1943
הכותבת : לושיה גולדפינגר-שן , ניצולת שואה מהעיר קרקוב
"ניסיתי שוב לחלץ את הילדה רוז'יה מבית הילדים היתומים בגטו קרקוב. המחנכת בבית הילדים בגטו קרקוב סירבה בכל תוקף למסור לי את הילדה רוז'יה. היא טענה שאם יחסר לה אפילו ילד אחד הגרמנים יאשימו אותה ויוציאו אותה להורג.
מאוחר יותר , כעבור שבוע, כאשר חזרתי בחשאי לגטו קרקוב ראיתי את ילדי בית הילדים מובלים לכיכר. הילדים היו שקטים , ואולי אף נינוחים , הם הלכו בזוגות כשכל זוג מחזיק זה בידו של זה. הם היו קטנים מדי ותמימים מכדי להבין את הגורל הצפוי להם.
כאשר הגיעו לקרבת הכיכר החלו אנשי הגסטפו לירות בהמוני האנשים שהצטופפו באחת מפינות הכיכר, מקום שאליו הובלו גם ילדי בית הילדים והילדה רוז'יה בתוכם. הם ירו בלא אבחנה, במבוגרים ובילדים כאחד. היריות נמשכו זמן רב עד שלא ניכרה שום תנועה בגופותיהם של הנרצחים ואז בא השקט. שקט שהמם במוחי, בגופי, בכל ישותי והוא היה כה מנוגד לאשר אירע כאן דקות אחדות קודם לכן. הרגשתי שאלוהים כאילו מתעלם ומסתיר את פניו.
שוב ושוב תרו עיני אחרי דמותה של רוז'יה הילדה – אולי אזהה את גופה הזעיר , את שערה הזהוב, אך לא העזתי להתקרב אפילו צעד אחד לכיוון שורת גופותיהם הירויות של ילדי בית הילדים ועמדתי קפואה במקומי, שפתי קרות וחסרות תחושה. לרגע הסטתי את מבטי מהכיכר כדי להימנע מהמראות הקשים אבל מיד חזרו עיני לבהות בטבח הנורא שהתבצע מולי, טרם קלטתי את מה שראו עיני.
בשלוש-עשר במרס 1943, נרצחה רוז'יה שהייתה לי כבת עם כל ילדי בית הילדים.
ברחתי מהמקום ונמלטתי לבוכניה. כל הדרך חלפו במוחי תמונות של חיוכה המקסים של הילדה רוז'יה ושערה המלטף. במה חטאו הילדים הנרצחים? במה פשעו ילדי בית הילדים בקרקוב , נפשות רכות ותמימות אלה ורוז'יה הקטנה?
ההלם ממראה הריגה גרם לי לחלות . במשך חודש הייתי חולה בדלקת ריאות חמורה ."
מקור וקרדיט :
יגאל שחר. אף בלא כתובה, יד ושם , 2014
1
