סטלה גולד( גרופט) , ילדה בת 10 : "העכבר פחד ממני ואני פחדתי ממנו."

2082

 

מאת: סטלה גולד (סטלה גרופט)

נולדתי בשנת 1933 בפולניה, בעיר קרקוב. אפשר להגיד שעד פרוץ מלחמת העולם השנייה לא ידעתי שאני יהודייה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה הייתי כמעט בת 6 ועדיין לא הלכתי לבית ספר.

רק בזמן המלחמה נודע לי שאני יהודייה בכך שהילדים הפולנים מהרחוב קראו לי "יהודייה מלוכלכת".

נוסף לכך כל היהודים בפולנייה מגיל 12 היו צריכים לענוד על ידם מעין טלאי לבן שבאמצע מסומן סמל מגן דוד בצבע כחול ומי שלא עשה כך נענש על ידי הנאצים.

לילדים יהודים נאסר ללכת לבית הספר ולכן אמי לקחה מורה פרטית שלימדה אותי לקרוא ולכתוב.

הזמנים היו קשים מאוד בגלל הפחד מפני הנאצים. גרנו באותה תקופה אצל סבא וסבתא שלי ואני זוכרת שהנאצים באו לקחת את הרהיטים היפים מהבית של סבתי וסבי.

אנשים לא האמינו שהמלחמה תימשך כל כך הרבה זמן. אחרי זמן מה פרצה שמועה שהנאצים יקימו גיטו בשטח מוגבל בעיר קרקוב ושכל היהודים היו צריכים להיות מרוכזים במקום זה.

כשפרצה המלחמה, אבי נסע עם מכרים שלו לכיוון מזרחה ואמנם היה מקום בשביל אמי ובשבילי, אבל אמי לא רצתה לעזוב את משפחתה הקרובה, ולכן אנחנו נשארנו בקרקוב ואבי הגיע לעיר פשמסל איפה שנמצאו הוריו, אחיו ואחיותיו ושם היו הרוסים עד שנת 1941.

ולכן אנחנו אמי וכל משפחתה היינו פרודים מאבי ומשפחתו.

אמי החליטה שהיא לא רוצה ללכת לגטו, ולכן עברנו לעיר ששמה וויליצ'קה שהיא עיר קטנה ליד קרקוב ושם היהודים היו חופשיים להסתובב.

גרנו בשכירות אצל משפחה פולניה – סבתא, אחות של סבתא, אחות של אמי, אמי ואני.

עד שנת 1941 לא היה ידוע לנו איפה נמצא אבי ובאותה שנה הגרמנים כבשו את העיר פשמסל וכך נודע לנו שאבי נמצא שם עם משפחתו והתחלנו להתכתב איתו. היות וליהודים אסור היה לנסוע ממקום למקום לא יכולנו להתאחד איתו.

אחרי כמה זמן התחילו שמועות שייקחו את היהודים ברכבות למקום לא ידוע. הגרמנים ניסו לשכנע את היהודים שלא יקרה להם שם שום דבר רע, כי הם נוסעים בסך הכל למחנות עבודה. אבל אף אחד לא חזר מהמחנות האלה ולכן האנשים חששו לגורלם.

בשנת 1942 הגיעו שמועות שיאספו את כל היהודים מהסביבה לווליצ'קה ושייקחו אותם למקום בלתי ידוע.

אמי חששה כמובן לגורלי והחליטה לשלוח אותי עם אישה פולנייה וביתה לאבי לפשמסל.

נפרדתי מאמי בלי לדעת שאני לא אראה אותה יותר.

כשהגענו לפשמסל פגשנו שם את אבי, שחי בגטו ובכל יום היה יוצא לעבודה מחוץ לגטו עם עוד הרבה אנשים. גם בפשמסל הרגישו היהודים שעומד לקרות משהו לא טוב, ואז אבי מצא מקום מסתור בשבילי אצל משפחה אוקראינית שהוא הכיר מקודם. הם הסכימו לקחת אותי והייתי בעצם מוסתרת אצלם עד סוף המלחמה. אסור היה שאנשים יראו אותי ולכן אסור היה לי להתקרב לחלון או לצאת החוצה.

היו לי כמה מקומות מסתור שהייתי מסתתרת שם, כמו בארון בגדים או בין שני חדרים שמצד אחד היה ארון ומצד שני היה שטיח קיר תלוי.

באו לשם הרבה אנשים בגלל שמדביד (האיש שהציל אותי) היה חייט ואשתו הייתה תופרת פרוות.

בזמן מסוים גרמנים עצרו את אח של אשתו, אחרי שהם מצאו אקדח בכיסו. משפחת מדביד פחדו שהגרמנים יבואו לחפש גם אצלם נשק ולכן שלחו אותי לבית מגורים ליד כנסייה, היכן שהיו מלמדים כמורה.

היה "פופ" (מעין כומר של אוקראינים) שידע על קיומי אצל משפחת מדביד ולכן הוא הסכים להסתיר אותי באחד החדרים במקום שבו למדו כמורה. בחדר הזה הייתה מיטה וחוץ מזה שום דבר לא היה שם.

כמובן שגם היה אסור לי להתקרב לחלון או לצאת החוצה. את השעה, בערך, ידעתי לפי מצב השמש.

כל יום בערב היה בא הפופ  ( הכומר) של הכנסייה האוקראינית בא ומביא לי אוכל שמדביד היה מביא לו בשבילי.

כמובן שהוא פחד שמישהו יראה אותו ולקח סיכון גדול על עצמו. לא היו לי ספרים לקרוא ככה שחוץ מספר תנ"ך (הברית החדשה) כל הימים האלה לא היה לי מה לעשות.

לילה אחד שמעתי רשרושים ליד האוכל שלי, ואז מצאתי עכבר אחד שאכל את האוכל שלי, גירשתי אותו משם והוא התחבא מתחת למיטתי. סתמתי את החור בעיתונים שאתם הגישו לי את האוכל, העכבר פחד ממני ואני פחדתי ממנו.

בתקופה זו חייתי בבדידות נוראית. הייתי במקום זה לתקופה של כעשרה ימים, והיה לי משעמם מאוד, ורק בערב הפופ ( הכומר) היה מגיע ומביא לי אוכל שמדביד היה מביא אליו.

אחרי זה חזרתי למשפחת מדביד. זאת הייתה תקופה שהצבא הרוסי ,"הצבא האדום" התקרב לפשמשיל והגרמנים החלו לברוח.

שנה לפני סיום המלחמה, בשנת 1944, שוחררתי על ידי הצבא הרוסי. האנשים עדיין פחדו שהגרמנים יחזרו לפשמשיל, אבל לשמחתי זה לא קרה. היהודים לאט לאט החלו לחזור לבתיהם.

כל מי שניצל חיפש קרובים. היות ואימא ואבא שלי ידעו איפה אני נמצאת, ולא באו לקחת אותי, הבנתי שהם נספו ושהם לא יבואו כבר מעולם.

אחרי תקופה מה הגיעה למשפחת מדביד, בת דודה שלי צשיה ולקחה אותי לביתה.

לא שמחתי כל כך לבואה איתה מפני שלא ממש הכרתי אותה והיה לי קשה לעזוב את משפחת מדביד. אבל בתור ילדה ממושמעת עשיתי מה שאמרו לי. היא חיה עם אבא שלה שהיה דוד שלי. אחרי זה הגיע עוד דוד אחר שלי וככה נדדתי מדוד אחד לדוד שני, ואחרי זה הגעתי לדודה שלי שחיה בעיר קרקוב עם ביתה.

גרנו בחדר אחד ובחדר לידנו גרה משפחה אחרת ואתה היה לנו מטבח משותף ואמבטיה משותפת. עם הדודה הזאת ובתה עזבתי את פולין .המטרה הייתה להגיע לשני הדודים שלי שחיו אז בבלגיה. את פולין עזבנו באופן בלתי חוקי, דרך צ'כיה, והגענו לאוסטריה, שם היינו ב-3 ערים שונות במחנות עקורים.

זה היה חדר גדול שחולק עם שמיכות למשפחות.

האמריקאים נתנו לכל מי שגר שם אוכל וכלכלה. אחרי שעזבנו את המקום הזה הגענו דרך צרפת עוד פעם באופן בלתי חוקי סוף סוף לבלגיה איפה שגרו שני דודים נוספים שלי ודודה. משם אחרי שלוש שנים עזבתי את בלגיה עם גרעין של "השומר הצעיר" להכשרה בצרפת ומשם לארץ ישראל לקיבוץ גת.

לתיעוד המלא במאגר סיפורי מורשת – הקשר הרב דורי

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *