מקור וקרדיט : הסקירה נכתבה ע"י Zeev David
"דמותו של אבא, ניצב במגרש השילוחים. זוהי תמונה המלווה אותי בכל אשר אלך; זיכרון הילדות הראשון הצרוב במוחי".
זהו זיכרון ילדותו של לולק, ילד יהודי-פולני בן חמש וארבעה חודשים, שהתגלגל לבוכנוואלד, ניצל בעור-שיניו והיה לאחד הניצולים הצעירים ביותר ששוחררו מהמחנה, עלה לארץ ולימים הפך לרב הראשי לישראל.
לולק, הלא הוא ישראל-מאיר, נולד בשנת 1937 בעיירה פיוטרקוב-טריבונלסקי (עיר סמוכה ללודג') שבפולין, כבן הזקונים של חיה (לבית פרנקל-תאומים) והרב משה חיים לאו, נצר לשושלת רבנים בת 36 דורות, המיוחסת אלף שנים אחורה – עד לרבי יצחק בכור-שור, מבעלי התוספות. אביו של לולק שימש כרב העיר פיוטריקוב, אשר ערב המלחמה גרו בה כ 15,000 יהודים שהיוו כ 30% מאוכלוסייתה, ונחשב לנואם-בחסד עליון.
בשנת 1939, כאשר לולק היה בסך הכל בן שנתיים, הגרמנים כבשו בסערה את פולין, ומלחמה כלל עולמית פרצה. גטו פיוטרקוב-טריבונלסקי היה לגטו הראשון בפולין הכבושה.
ביוני 1941 נשלח אחיו, טולק (נפתלי, אחיו הבכור, הגדול מלולק בעשור) לאושוויץ. לאחר 40 ימים של עבודות פרך, בתעוזה ובמזל גדול – טולק הצליח להימלט מהמחנה ולחזור לפיוטריקוב.
באוקטובר 1942 גורשו אביו של לולק, רב העיר, ואחיו מילק (שמואל יצחק, שהיה השני מבין הילדים) יחד עם רוב יהודי העיר למחנה ההשמדה טרבלינקה.
על האקציה סיפר לולק לימים ש"גם היום כשאני מביט אחורה אל שנות המלחמה ההיא, ברור לי כי הדבר הנורא ביותר שעברתי בשואה לא היה הרעב, לא הקור ולא המכות – כי אם ההשפלה. קשה עד בלתי-אפשרי לשאת את חוסר האונים הנורא אל מול השפלה על-לא-עוול בכפך." אביו ואחיו נספו ביום הגיעם לטרבלינקה, בי"א במרחשוון ה'תש"ג. יחד איתם נספו עוד כ 28,000 יהודים, כמעט כל קהילת פיוטריקוב, ורבים מיהודי הסביבה.
לולק הצליח לחמוק עם אמו מהגירוש וכך ניצלו חייו. החיים של השרידים בגטו פיוטריקוב המשיכו "כסדרם", בין אקציה לאקציה. יהודים מתו ברעב, ממכות, ממחלות, מחולשה. אך לולק, טולק ואימם הצליחו לשרוד כך שנתיים.
נובמבר 1944, שלהי המלחמה, הגרמנים מפסידים בחזיתות וזקוקים נואשות לידיים עובדות. בפיוטריקוב נותרו בשלב זה כ 1,700 יהודים, רובם ככולם בעלי אישורי-עבודה המחזיקים במקצועות "נדרשים". הגרמנים מחליטים לחסל את גטו פיוטריקוב ולהכריז על העיר כ"יודנפריי".
החלה האקציה האחרונה, והיהודים הנותרים נשלחו לכל עבר: בוכנוולד, מאוטהאוזן, רוונסבריק ואושוויץ. חודשיים אחר כך, בינואר 1945, פיוטריקוב שוחררה ע"י הצבא האדום, אך עבור שרידי משפחת לאו – היה זה מאוחר מדי:
במהלך האקציה, הצליחה הרבנית לאו להצמיד את לולק, בתושייה רבה, לאחיו הגדול טולק, שהיה מיועד להישלח למחנה עבודה. היא עצמה נשלחה לראוונסבריק, ונפטרה מתשישות ומחולי שבועות מספר לפני השחרור, והיא בת 44.
לולק, רק בן שבע, נותר ללא אב ואם. וטולק, עוד לא בן 18 – נותר עם צוואה כבדה וקדושה מההורים: לא משנה מה יקרה, חובה עליו לשמור על הילד.
על הפרידה מספר לולק: "נשכבתי על רצפת הקרון הצפוף ובכיתי בכי תמרורים. אני זוכר את הקור העז שחשתי בכל גופי, קור של נובמבר 44'. המשכתי בבכי הגעגוע לאמא, עד שנרדמתי על הרצפה. במבט לאחור ברור לי שהיה זה הרגע הקשה ביותר שעברתי בשש שנות המלחמה. בכי כמו זה שבכיתי ביום הפרידה מאמא, לא בכיתי עד אז ומאז. עבר זמן רב עד שהבנתי כשאשר אמא דחפה אותי אל נפתלי, היא למעשה הצילה את חיי".
טולק ולולק, יחד עם מאות מיהודי פיוטריקוב, הגיעו למחנה עבודה, לייצור תחמושת עבור הצבא הגרמני, בעיר צ'נסטוחובה.
בין מאות היהודים שהגיעו לצ'נסטוחובה, היו גם אחד עשרה ילדים, אשר נצטוו לצעוד קדימה במסדר, ולעמוד לפני כולם. כשנתגלה לולק לאנשי הגסטאפו במחנה התעורר בהם זעם. באחד המסדרים הראשונים צרח המפקד הגרמני, קיסלינג: "ווצו בראוך איש דיזה דריקיגן דיקן יונגן די זינד נישט פרודוקטיב!" – מה אני צריך את הילדים היהודים המלוכלכים האלה, שאינם פרודוקטיביים!
לולק הקטן, בנו של הרב הנואם-בחסד, פתח את פיו וענה: "למה אדוני אומר ככה עלינו שאין בנו תועלת? במשך 12 שעות מדי יום עבדתי בבית חרושת לזכוכית בפיוטריקוב, דחפתי עגלה עם שישים בקבוקי מים בין התנורים של נופחי הזכוכית. את זאת עשיתי כבר לפני שנה. היום התבגרתי ואני יכול לעשות יותר! אני הקטן, וחבריי היותר גדולים ממני, גם לנו יש זכות לחיות".
קיסלינג רתח מזעם, לקח איתו את הילדים למשרדו, ודרש כופר עצום עבור שחרורם – 1,000 מרק לראש. למזלו של טולק, היו ברשותו שני יהלומים, וכעת נפרד מהקטן שבהם בעבור אחיו. כמה חודשים לאחר מכן, נפרד גם מהיהלום השני כדי לפדות בשנית את אחיו לולק.
ינואר 1945. הרוסים שועטים מערבה, והגרמנים שוב מעלים את היהודים בצ'נסטוחובה על רכבת. היעד: בוכנוואלד. ברציף הופרדו בכוח טולק ולולק, והועלו לקרונות נפרדים:
"מהקרון שאליו הושלכתי אני זוכר בעיקר ריחות איומים, צעקות, בכי של ילדים. מרבים לדבר על הקורבנות שנהרגו באקציות למיניהן, אך ממעטים להזכיר את הימים והלילות, השעות והרגעים שבהם אנשים נפחו נשמתם בקרונות נטולי-אוויר, מחוסרי מים וללא-שירותים. הקרונות הללו נועדו להעביר בהמות, לא בני אדם. רבים בקרון הנשים והילדים, בו הייתי, החזירו נשמתם לבורא בשל התנאים התת-אנושיים ששררו בו".
טולק, שהוכנס לקרון גברים, הבין היטב שאפסיים סיכויי הישרדותו של לולק בקרון הנשים והילדים. באומץ לב ובתעוזה יוצאת דופן, בכל תחנה בה הרכבת עצרה, הצליח טולק להשתחל החוצה מקרונו, לזחול מתחת לקרונות, בין הפסים, ולחפש את אחיו בקרונות הבאים. בניסיון הרביעי הוא הצליח, וחזר עם אחיו הקטן אל הקרון ממנו יצא.
לאחר מספר שעות התברר שחושיו של טולק לא הטעו אותו, וחלק מהקרונות הופרדו באחת התחנות, ונשלחו לברגן-בלזן או ראוונסבריק. טולק ולולק הגיעו למחנה הריכוז בוכנוולד.
בוכנוואלד היה מחנה ריכוז בגרמניה הנאצית, מהגדולים בגרמניה, אליו היו מסונפים כ־138 מחנות משנה. מחנה בוכנוואלד פעל מהקמתו ביולי 1937, ועד לשחרורו בידי צבא ארצות הברית ב-11 באפריל 1945. בתקופה זו עברו בו כ-250,000 בני אדם. ההערכה היא כי בבוכנוואלד נרצחו כ-65,000 בני אדם.
"על שער הברזל בכניסה למחנה התנוססו בגרמנית המילים "כל אדם לגורלו". המשפט הזה נחרת עמוק בראשי ואינו מניח לי גם היום. לעיתים קרובות אני חושב עליו ועל כמות האכזריות הבלתי נתפסת והציניות שהכילו בתוכן שלושת המילים הללו. כמה בדידות הייתה במשפט, וכמה אירוניה, שהרי גורלו של אף אחד מבאי בוכנוולד לא היה בידו".
טולק חשש שבבוכנוולד לא יצליח עוד לשמור על אחיו הקטן בן ה-7, לולק. הוא הכניסו לשק המטלטלין שנשא על כתפו, אך כשגילה שהגרמנים זורקים את כל המטלטלים לאש, הוא מיהר לשלוף את אחיו מהשק ולהעמידו לידו, בתור.
את המיון בכניסה למחנה עבר לולק בניסי-ניסים, ובזכות אנשים טובים שנקרו בדרכו, דוגמת אסירים שעבדו במיון וסידור, ורופא צ'כי, שברגע של חוסר תשומת לב של אנשי הגסטאפו, התיז חצי מתכולת המזרק לרצפה והזריק לזרועו של לולק רק מחצית מנפח החיסון. טולק קיבל מספר אסיר 117029 ולולק קיבל את מספר האסיר העוקב: 117030.
ללולק נתפר עוד באותו היום סיפור כיסוי ע"י הרופא הצ'כי וחברו. שערו היה בלונדיני, עור פניו היה בהיר, והוא ילד פולני מוורשה שהוריו נהרגו בהפצצת העיר ובטעות התגלגל לאומשלגפלאץ בוורשה אל בין היהודים והגיע לצ'נסטוחובה ומשם לבוכנוולד. הרופא לא הסתפק בזאת, אלא אף דאג להצמיד את האות P, המסמלת "פולני", לדש חולצתו של לולק.
לאחר יומיים בבלוק 52 הנורא, שם שהה עם אחיו טולק, הועבר לולק לבלוק מס' 8 – בו שהו בעיקר שבויים רוסים. לולק, בהוראתו הישירה של אחיו טולק, נצר את זהותו האמיתית בסוד ולא גילה אותה לאיש.
במשך שבועות ארוכים חש לולק גלמוד לאחר שהופרד מאחיו טולק. הבלוקים היו שייכים לחלקים נפרדים במחנה. בלוק מס' 52 היה ב'מחנה הקטן' – מחנה היהודים, ואילו בלוק מס' 8 היה במחנה הגדול. אך על הפרידה פיצו תנאי כליאה "משופרים" יחסית.
בבלוק 8 היה קצין רוסי שבוי, בשם פיודור, שהיה המלאך המושיע של לולק. פיודר ממש אימץ את לולק ודאג לו כמה שיכול היה: השלים לו מזון, גנב עבורו תפוחי אדמה, סרג לו מגיני צמר לאוזניים, ועוד ועוד.
"פיודור הרוסי הרבה לדאוג לי בחיי היומיום, כאב לבנו. הדאגה והאכפתיות שלו הקנו לי ביטחון וכנראה תרמו לכך שאמוני בבני אדם לא אבד גם בימים הקשים והאפלים ביותר… פיודור היה אחד מגיבורי ילדותי. הוא הקרין אנושיות כנה ואמיתית, בתוך הגיהנום שסביבנו, שנטל מאיתנו את צלם האדם."
אפריל 1945. השחרור בפתח. הגרמנים מעלים את כל יהודי בוכנוולד על רכבות, שוב. המטרה: לא להשאיר עדים חיים לזוועות שבוצעו. טולק נלקח אל הרכבת יחד עם מאות יהודים, אך למזלו הרב נשאר על הרציף שכן הרכבת הייתה מלאה עד אפס-מקום. שבועיים לאחר השחרור מצאו כוחות אמריקאיים את הרכבת, ובתוכה מאות יהודים, מתים כולם. איש לא נותר בחיים.
ב 5 לאפריל מצא עצמו טולק בכל זאת על רכבת, נוספת. הוא החליט לקפוץ מהרכבת תוך כדי נסיעה, ובמשך כמה ימים, בכוחות הולכים-ואוזלים, חזר ל….בוכנוולד, שם הרי השאיר את אחיו הקטן לולק. בשארית כוחותיו הגיע טולק סמוך לבלוק 8 שם התמוטט.
"אחי הבכור הוא הגיבור האמיתי שלי. אין יום שבו לא עוברת במוחי התמונה שבה נפתלי קופץ מקרון רכבת המוות. לא כדי להציל את חייו, אלא מכיוון שהשאיר אותי – לולק – לבד בבלוק 8 בבוכנוולד, כשבאוזניו מהדהד קולה של אמא מנובמבר 1944, כשזרקה אותי לזרועותיו בתחנת הרכבת בפיוטריקוב: "טולק, שמור על לולק". הייתה לנפתלי משימה ומחויבות והוא לא יכול היה להרשות לעצמו שלא לעמוד בה."
ב 11 לאפריל 1945 נכנסו האמריקאים לבוכנוולד. ביניהם, היה גם הרב הרשל שכטר, רבה הצבאי של הדוויזיה. כשראה את לולק, תפס אותו בשתי ידיו, חיבק אותו חיבוק אבהי ושאלו ביידיש "וי אלט ביסט דו מיין קינד? – בן כמה אתה ילד?", ולולק ענה לו: "מה זה משנה? בכל מקרה אני יותר זקן ממך. כי אתה בוכה וצוחק כמו ילד, ואני כבר מזמן לא צחקתי, ואפילו לבכות אני כבר לא בוכה. אז מי מבין שנינו מבוגר יותר?".
ביוני 1945 יצאו טולק ולולק לצרפת, וחודש לאחר מכן הפליגו באוניה "מטרואה", יחד עם "ילדי בוכנוואלד" לארץ ישראל. לאחר תקופת מעצר קצרה במחנה המעפילים בעתלית, לולק – הלא הוא ישראל מאיר – הגיע לבית דודתו חיה (אחות אביו) ובעלה הרב מרדכי פוגלמן, שהיה רבה של קטוביץ', והשכיל להימלט עם משפחתו ארצה עוד ב 1940. בארץ השתקעו בקריית-מוצקין והרב פוגלמן היה לרבה. ישראל מאיר זכה שוב לבית, והוא בן 8.
ישראל מאיר, שעוד לא ידע קרוא וכתוב, נכנס לכיתה א' ותוך מספר חודשים הוקפץ 3 כיתות. הוא המשיך לישיבת "קול תורה" בירושלים, "כנסת חזקיהו" בזכרון יעקב, ו"פוניבז'" בבני ברק. הוא התבלט בתכונותיו: שקדנות, אהבת לימוד, זיכרון יוצא-דופן, ומעל לכל – כשרון רטורי מופלא.
בגיל 22 נשא לאישה את חייטה (חיה יוטא), בתו של הרב יצחק ידידיה פרנקל, לימים רבה הראשי של תל אביב. עם נישואיו עזב את קריית מוצקין ועבר למרכז הארץ. הוא שימש כמורה לתנ"ך בתיכון ברנר פתח תקווה ואחר כך בתיכון צייטלין בתל אביב. הרב לאו שימש במספר תפקידים רבניים. התחיל כרב בית הכנסת "אור תורה" (שבדרום תל אביב), בשנת 1965. לאחר מספר תפקידי רבנות נוספים, התמנה לרב העיר נתניה ב 1978, ועשור לאחר מכן ב 1988 כרב העיר תל-אביב, תפקיד אותו מילא כשמונה שנים.
בשנת תשנ"ג (1993) נבחר לכהן כרב הראשי האשכנזי לישראל, וכיהן בתפקיד עשר שנים (משך הכהונה הקבוע בחוק), עד שנת תשס"ג (2003). בשנת תשס"ה (2005) נבחר בשנית לכהן כרב הראשי לתל אביב-יפו, תפקיד שממנו פרש לפני מספר חודשים, כאשר הגיע לגיל 80.
עד היום, הרב לאו מתבלט כנואם המשמיע דברה של היהדות בנועם, גם באוזני ציבורים הרחוקים ממנה. הוא אהוד ומקובל בצורה יוצאת-דופן בציבור, ונחשב לאחת הדמויות התורניות האהובות ביותר בישראל, וכדמות המחברת בין היהדות החרדית לישראליות.
את הפוסט הזה בחרתי לסיים דווקא עם דבריו של טולק, הלא הוא נפתלי לאו-לביא, בהם סיים את ספרו אשר גולל בו את סיפור חייו – "עם כלביא": "חמישים שנה נשאתי על גבי את עול האחריות שהטיל עלי אבי בטרם לכתו אל המוות בטרבלינקה. הוא הפקיד בידי ילד צנום וחלוש שהיה בן חמש ונראה אף פחות מכך. כשלוש שנים הייתי לילד הזה, ישראל מאיר, או 'לולק' כפי שקראנו לו, אב ואם, שומר ומאבטח. לעיתים קרובות חשתי את הייאוש תוקף ומטיל אותי אין-אונים לחדלוני. הייתה זו כנראה צוואת אבי והשליחות שהטיל עלי להביא את אחי לחוף מבטחים… ביום ראש חודש אדר, ה-21 בפברואר 1993, עמדתי עם אחי הצעיר ליד הכותל… הוא התפלל לקראת בחירתו הצפויה בעוד כשעתיים לכהונה הרמה ביותר של רב בישראל. אחי הצעיר, שיצא מערימת האפר של מחנות ההשמדה, זכה להכרה ולתהילה ונבחר באותו יום לכהן כרב ראשי של מדינת ישראל. בצאתי מרחבת הכותל חשתי הקלה עצומה, כשעול כבד ירד מעל כתפי וממצפוני. ידעתי שמשימה כמעט בלתי-אפשרית הושלמה."
לא יכולתי לסיים את הפוסט בלי עוד מעט צימוקים:
בין משחררי בוכנוואלד היה אביו של קארים עבדול ג'אבאר. הרב ישראל-מאיר לאו שמר על קשרי ידידות גם עם בנו, הכדורסלן האגדי.
בנובמבר 2008 אישרה הממשלה את מינויו לתפקיד יו"ר מועצת יד ושם, במקומו של יוסף לפיד, שנפטר כמה חודשים קודם לכן.
לרב ישראל-מאיר לאו שמונה ילדים, 5 בנות הנשואות לרבנים, ו 3 בנים המשמשים בתפקידי רבנות ובהם בנו הרב דוד לאו – שמכהן כיום כרב הראשי לישראל.
בין שלל תפקידיו: חבר הנהלת המועצה הלאומית לזהירות בדרכים וחבר בוועדה העליונה לניסויים רפואיים בבני-אדם.
הרב ישראל מאיר לאו קיבל פרס ישראל על מפעל חיים ב 2005, אות "לגיון הכבוד" מאת נשיא צרפת ניקולא סרקוזי ב 2011, תואר ד"ר לשם כבוד מאונ' בר-אילן ב 2005, עיטור נשיא המדינה ב 2014 ועוד ועוד.
את חוויותיו בשואה, ואת קורות חייו לאחר מכן, פרסם בספר "אל תשלח ידך אל הנער", בהוצאת ידיעות אחרונות. הספר ראה אור בשנת 2005.
גם אחיו של ישראל-מאיר, טולק, הלא הוא נפתלי לאו-לביא, לא היה קוטל קנים:
בין שלל עיסוקיו שימש נפתלי ככתב בעיתון "הארץ", דובר משרד הביטחון, קונסול ישראל בניו-יורק, יו"ר הנהלת איל"ר (ארגון יהודי להשבת רכוש יהודי שאבד בשואה), חבר מרכז המנהלים של בית החולים שערי צדק ומנכ"ל "המגבית היהודית המאוחדת".
בשנת 2003 קיבל נפתלי אות "יקיר ירושלים".
במשך השנים נולדו לו 4 ילדים, ובהם הרב ד"ר בני לאו.
נפתלי נפטר בשנת 2014 והוא בן 88. יהי זכרו ברוך!
בתמונה: לולק ביום היציאה מבוכנוואלד, 2.6.1945, מוקף בחיילים אמריקאים שתרמו את המזוודה, מעיל הגשם והרובה (נטול מכלול הירי). ברקע, בכובע מצחיה – אחיו טולק
