סיפור התאומות

405

בסתיו של אותה שנה, 1947, הגיעו לסלבינו שתי אחיות־תאומות. לבדן באו.

סיפור התאומות

רישיה ומרים, ילידות קרקוב, היו בנות תשע כשפרצה המלחמה. אביהן, שהיה קצין בצבא הפולני, נשבה על־ידי הגרמנים. בבית נותרו הן, אמן ואחיהן הגדול מהן. כשהוכנסו היהודים לגיטו, היו הן יוצאות ממנו מפעם לפעם, כשהן מתגנבות בשער אל טור הנשלחים לעבודה, כדי להביא אוכל. כשנתפסה פעם רישיה על־ידי השומרים, נמלטה אחותה, כשהיא רצה כל עוד רוחה בה, מפני הרודפים אחריה, ולא השיגוה. שתיהן הצליחו, בתחבולות שונות, לחזור אל ביתן בגיטו. כשהחלו האקציות, ברחו השתיִם, פעמים אחדות, אל מחוץ לעיר, והסתתרו בשדות, או בכפרים, אך נאלצו לחזור. מרים נתפסה ונלקחה למחנה פלאשוב, וגם ממנו נמלטה וחזרה לגיטו. באוקטובר 1942 החליטו הגרמנים על חיסולו הגמור של הגיטו. האם שלחה את בנותיה להסתתר בבית מכרים באחד הכפרים הסמוכים. היא ובנה הוסעו באקציה האחרונה למחנה־השמדה. אחיהן – זאת נודע לילדות אחר־כך – קפץ מן הרכבת וניצל. האֵם לא חזרה.

התאומות הסתתרו זמן־מה בכפר כנוצריות. אך המשפחה שנתנה להן מקלט חששה פן תתגלה זהותן ושלחה אותן לכפרים אחרים.

כאן נפרדו דרכיהן.

רישיה הלכה אל המען שניתן לה בכפר על־יד לבוב. היה שם זוג איכרים שבתם היחידה נפטרה. סיפרה להם שאביה, קצין פולני, נמצא בשבי, ואמה גורשה לגרמניה בעוון סחר בשוק שחור. לזוג היתה פרה, וזקוקים היו לילדה שתרעה אותה. לא הִרבו לחקור וקיבלוה. היא הקפידה לבקר בכנסיָה ולמדה את התפילות הקתוליות על בוריָן. כה אסירת־תודה היתה על המחסה שנתנו לה הנוצרים, שאמרה בלבה שאם יעזור אלוהים ותמצא שוב את אביה ואמה, תשפיע עליהם שיתנצרו. לפני הכומר התוַדתה שחטא אחד אינה מגלה לו. לא גילתה – כי חששה פן יבולע לנותני חסותה. אנשי הכפר הפולנים חשדו בכל זר – שמא הוא אוקראיני, שמא הוא יהודי – וחשדו גם בה, אך על מעבידיה היא נתחבבה ולא שאלו שאלות. ביערות שבסביבה הסתתרו יהודים. לעתים, בלילה, היה מישהו מהם דופק על הדלת, מבקש לחם, והאיכרה היתה נותנת. פעם פגשה רישיה ביהודיה ששאלה על הדרך, פעם אחרת בהיותה במרעה, ראתה איך גרמנים מדרבנים קבוצה של יהודים למקום כלשהו, וזמן־מה לאחר מכן שמעה מטח של יריות.

לימים, ביקשו מעבידיה של רישיה מן הכומר שיסדר לה ניירות, כדי להפיג את חששותיהם. הכומר אחז בסנטרה, התבונן בפניה, ופסק: לא, איננה יהודיה! וכתב לידידו בקרקוב, אף הוא כומר, בן אותו הכפר, שישיג תעודות למענה. הלה מילא את מבוקשו, ולאחר שקיבלה רישיה את התעודה הנחוצה – החליטו דורשי טובתה שמוטב כי תעבור אל כפר אחר, הסמוך לקרקוב, לבית משפחה שהיא ידידתם של שני הכמרים.

רישיה נתקבלה על־ידי אותה משפחה, ועד מהרה נתחבבה עליה מאוד. היתה בביתם עוד נערה זרה, ושתיהן עבדו במסעדה קטנה לפועלים שבבעלות המשפחה. השתיִם נתיַדדו, אך לא שאלו זו על עברה של זו ולא דיברו על כך. רישיה נהגה כנוצריה לכל דבר, התקבלה לבית־הספר והיתה בו תלמידה מצטיינת.

כשהסתיימה המלחמה, נסעה לקרקוב בימי חופשה מלימודים, הגיעה לבית מכרי משפחתה מן הימים שלפני המלחמה, ומסרה להם היכן היא נמצאת, למקרה שיחפשוה.

יום אחד, כשיצאה מפתח ביתה בכפר להריק את פח־האשפה, שמעה קול דובר אליה: “האוכל לעזור לך, גברתי הצעירה?” בשאתה את עיניה – ראתה את אחיה.

איש לא היה בבית באותה שעה והיא הכניסתהו פנימה. השניִם סיפרו זה לזה את אשר עבר עליהם, והאח בישר לאחותו שהן אביה והן אחותה־התאומה, בחיים שניהם. בסופה של אותה שיחה חפוזה, סיכמו ביניהם שכשישתחרר האב מן השבי – יבוא לקחתה לקרקוב.

פעם אמרה רישיה לנערה שהתגוררה אִתה: “יש דבר אחד שלא גיליתי לך. אם אגלה לך אותו – אוכל לספר לך הכול.” הנערה התבוננה בה, שתקה רגע, אחר־כך אמרה: “גם אני יהודיה”. השתיִם נפלו זו על צוארי זו, ואז סיפרה לה הנערה על רצונה לנסוע לארץ־ישראל, ארץ שחיים בה יהודים באופן חופשי, ללא צורך להתחזות ולהסתתר.

במאי 1946 נכנס אל הבית אביה של רישיה, שנשתחרר משביו, ועודו לבוש במדי צבא. בסופה של הפגישה הנרגשת, כשסיפר האב לבני המשפחה המארחת כי הוא ובתו יהודים הם – לא אבו להאמין. אמרו שמעולם לא עלה חשד כזה על לבם. הם ביקשו שרישיה תישאר בביתם ותמשיך בלימודיה – אך בלבה כבר גמלה ההחלטה לחפש דרך להגיע לארץ־ישראל.

אחותה התאומה של רישיה, מרים, מצאה מקלט בכפר אחר, במזרחה של פולין, לאחר היפרדן זו מזו.

האיכרים שבמשקם מצאה עבודה לא אבו להכניסה לביתם, כי לא היו לה תעודות. מה גם שסמוך לכפר היה מחנה צבא גרמני והם חששו מחיפושים. ביום היתה עובדת בשדה ועם רדת החשכה היתה מוצאת מסתור בין המשוכות של ערוגות הגינה וישנה על מצע של קש ועשבים. לילות הקיץ היו צוננים וגשם ירד לעתים. גם כשהצליחה להירדם, היו הנביחות של כלבי־הזאב הגרמניים, המשוסים לרדוף אחר נמלטים – מבעיתות אותה. לפנות ערב, בתום יום העבודה, כשהיתה שומעת את קולות האמהות הקוראות לילדיהן לשוב הביתה מן השדה – היתה שואלת את עצמה מדוע נפלה גורלה מגורלם, ומדוע רק היא לבדה נגזר עליה לישון תחת כיפת השמיִם. הרעב, הקור, הפצעים ברגליה ובגופה, שנגרמו מן השכיבה על האדמה הטחובה ומשריטות השיחים והקוצים – הניעו אותה לעזוב את המקום ולחפש מקלט אחר.

לאחר נדודים ממושכים חזרה לקרקוב, היא חולה ודלקות־פצעים בגופה. אשה אלמנה שהכירה את משפחתה של מרים וקיבלה כספים ממנה לפני המלחמה – הסכימה לאמצה כבת. בביתה ובבית־הספר שאליו נשלחה קיבלה חינוך נוצרי, וברבות הימים דבקה בדת בכל לבה. בהגיעה לגיל הכניסה־לברית, השתתפה בטקס הקומוניון בכנסיָה, ובגאוָה צעדה בתהלוכה החגיגית, לבושה לבן וזר־פרחים לראשה.

כשמצאוה אביה ואחיה, עמדה בדעתה להמשיך באורח־חייה הנוצרי, בו האמינה; אך כשהגיעה גם אחותה לקרקוב – גבר בה רגש האחוָה, והחליטה כי תלך באשר תלך היא.

בקרקוב פעלה כבר קבוצה של “גורדוניה” שהתכוננה לעליָה. השתים הצטרפו אליה ויחד אִתה יצאו לדרך. עברו מפולין לצ’כוסלובקיה ומצ’כוסלובקיה לאוסטריה, ושהו חודשים אחדים במחנה־נוער ליד העיר לינץ. משם נסעו השתיִם לאיטליה.

ממילאנו הביאן טדי בארי לסלבינו, באוקטובר 1947.

הפואמה הפדגוגית” שהתרחשה במעון זה – היא סיפור חזרתם־לחיים של ילדים אלה, בדרכם אל “הארץ המובטחת”, שאף היא היתה זרועת מכשולים ועקובת מאבקים קשים.

הספר זכה בפרס גוטמן־גחמון מטעם “משואה”.

תל אביב: עם עובד; 1984

לספר המלא בעברית באתר של פרוייקט בן יהודה

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *