נחום הוך, תושב חיפה, סיפר במשפט אייכמן על פרשה מזעזעת:
בשמחת תורה 1944 הוא הוכנס, עם 1,000 נערים בני גילו (16-14), לתוך תא הגזים, והדלתות הוגפו עליהם.
בשמחת תורה 1944 הוא הוכנס, עם 1,000 נערים בני גילו (16-14), לתוך תא הגזים, והדלתות הוגפו עליהם.
כעבור זמן מה נפתחו הדלתות, הנערים הוצאו אל "חדר המלתחה", ומתוכם נבחרו 50 נערים. שאר הנערים הוכנסו בחזרה לתא הגזים והומתו. הנערים האלה היו חלק מקבוצה של 3,000 נערים שהיו באושוויץ בקיץ 1944. 1,000 מהם נרצחו בראש השנה, 1,000 אחרים נרצחו ביום כיפור – לאחר 'סלקצית המקל' הידועה, שערך בהם ד"ר מנגלה
לעדות המלאה במשפט אייכמן
שלושה ימים לפני שמחת תורה מתברר לילדים שעומדים לרצוח אותם !!
שלושה ימים לפני שמחת תורה 1944 לקחו אותנו למחנה F, לרחיצה ולחיטוי הבגדים.
לקחו אותנו ממה שנשאר עוד מבלוק הילדים. התרחצנו, הבגדים עברו חיטוי, והחזירו אותנו לבלוק. למחרת בבוקר היה "לגר אפל", וכמו שעמדנו מחוץ לצריפים ב"לגר אפל" סובבונו אנשי ס"ס במכונות יריה והעבירו אותנו לבלוקים 11 ו-13.
בתוכם הוחזקנו יומיים בלי אוכל. מצבנו שם כבר היה ידוע. זה היה בערך 5-4 חודשים אחרי שהגענו לבירקנאו.
בטרנספורט הראשון כאשר נלקחו הילדים, לא ידענו לאן הם נשלחים; חשבנו שהם נלקחים לעבודה. בסלקציה השניה כבר היתה ידועה לנו המטרה. היות ואלה היו סגורים באותם הצריפים, 11 ו-13. הפעם, ברגע שהכניסו אותנו לאותם הצריפים, צריפים אלה שהיו ידועים לשימצה בצורת קרנטינה לפני הקרמטוריום, ידענו כבר מה מחכה לנו.
הנערים מתכננים פעולת מחאה
ביום השני בערב, זה היה ערב חג שמחת תורה, תיכננו 10 ילדים לעשות איזו שהיא פריצה מחוץ לצריפים האלה, אפילו אם הפריצה הזאת תהיה רק הפגנתית, תיכננו.
באותו הצריף היו משני הצדדים צריפים סגורים.
בבלוק היו 1,000 נערים בגילאי 16-14, שנשארו מקבוצה של 3,000 נערים
ש. כמה נערים הייתם בבלוק?
ת. בערך בסביבת 1,000 איש, שנשארו מ-3,000 שהיו בהתחלה בשני הבלוקים.
אב בית-הדין: באיזה גיל היו הנערים?
ת. בין 14 ו-16; לרוב מילדי הונגריה שהובאו במאי, יוני ויולי.
הנערים מבצעים את פעולת המחאה כמתוכנן
היועץ המשפטי: כל הנערים הסכימו לתכנית המרד?
ת. התיכנון היה רק של 10, אבל אחרי שתיכננו, זה הועבר גם ליתר. התיכנון היה,
היות והיו שני שומרים – קאפו ובלוק-אלטסטה – בשער הראשי ובשער האחורי, שאחד
הנערים ינסה לטפס על העמוד האמצעי עד האשנבים שהיו בגג, ואז בוודאי יבוא השומר, או מהשער הקדמי או מהשער האחורי, כדי לעצור בעדו; אז חלק מהילדים יתפרצו אל השער, שממנו השומר יבוא. ]…[
לא היה לנו נשק.
ש. ידעתם שאין לזה סיכוי?
ת. זאת היתה קודם כל צורה הפגנתית, וקיווינו שאולי חלק יוכל להינצל. ]…[
התוכנית קרתה בחצות וכמעט כמו שתיכננו. ברגע שאחד הילדים ניסה לטפס על העמוד האמצעי בא השומר מהשער הקדמי לעצור בעדו. אז חלק מהילדים התפרצו מהשער הקדמי, ואחר כך בא השומר מהשער האחורי וחלק מהילדים התפרצו מהשער האחורי.
הילד שטיפס על העמוד נשאר בחדר הגזים, וגם אני הייתי שם. חלק מהילדים הסתתרו בחדרי הגזים, חלק הסתתרו בלטרינות. אני הסתתרתי בתנור בחדר הרחצה. ]…[
כמעט כל הילדים פרצו החוצה.
למחרת היה "לגרשפרה" (עוצר), מ-4 בבוקר, לא נתנו לצאת לעבודה. ]…[ עד שלא תפסו אותנו כולנו ביחד. בסביבת 11-10 הספיקו לתפוס אותנו, והכניסו אותנו בחזרה לאותם הצריפים 11 ו-13. ]…[
הגרמנים מנסים להונות ולהטעות את הנערים לגבי הגורל הצפוי להם.
מחאה
תפסו את כולם. עד שלא תפסו את כולם לא הפסיקו את העוצר. בסביבת הצהריים
הביאו לנו שתי חביות תפוחי אדמה מבושלים , זה כבר היה היום השלישי, בשמחת תורה, שלא קבלנו אוכל.
יצאנו שלושה ילדים מתוך העשרה שתכננו את הפריצה, ושפכנו את תפוחי האדמה המבושלים על הרצפה, בנוכחות מפקד המחנה, שהיה בבגדים אזרחיים, וליווה את הובלת האוכל.
דעתי היום היא שזאת היתה צריכה להיות הונאה. אנחנו ידענו שכל אלה שיוצאים לטרנספורט אל מחוץ למחנה למחנות אחרים היו מקבלים אוכל יותר טוב באותו היום; וזאת היתה צריכה להיות הונאה בשבילנו, שנחשוב שאנחנו יוצאים…
בעוד שבאמת ידענו מה שמחכה לנו בערב. אבל לא עברה שעה, אחרי שמפקד המחנה יצא, התנפלנו על תפוחי האדמה מהרצפה, ואכלנו מהרצפה. שביתת הרעב הזאת היתה צריכה להיות רק הפגנתית, כדי להראות שאנחנו יודעים מה שמחכה לנו ובמה המדובר.
לא עברה שעה, פתחו לנו את השער הקדמי ואמרו לנו, אתם חופשים, אתם יכולים לצאת. התחלנו לרוץ החוצה, ברגע שיצאנו מחוץ לצריף, היתה "לאגרשפרה". אנשי ס"ס עם מכונות יריה סובבונו מכל הצריפים, וסידרו אותנו בצורה של חמש,והוציאו אותנו מחוץ למחנה, כל זה היה במחנה 2, "ציגוינרלאגר" ("מחנה הצוענים").
העד עם כל הילדים האחרים נלקחים להשמדה. בתוך תא הגזים
ברגע שהוציאו אותנו מחוץ למחנה, והובילו אותנו כלפי המחנה של הקרמטוריום,
שהיה ידוע לנו, כי אנחנו היינו חמישה חודשים לפני זה כבר שם, לא רצינו ללכת.
התחילו לירות ברגלינו, התקדמנו עד לשער של הקרמטוריום מס. 3, שמסביבו היתה גדר עשויה מעץ מסודרת בצורת קוביות מרובעות בגובה שאי אפשר היה לראות מה שנעשה בפנים.
הגענו לדלת הכניסה של חדר הקרמטוריום פנימה, עוד פעם נעצרנו לא רצינו להכנס,התחילו שנית לירות אבל עוד פעם רק ברגלים. נכנסנו פנימה, נמצאנו בתוך אולם גדול שדומה לבית מרחץ, על הקירות מסביב היו מסמרים, על כל מסמר היה מספר סידורי.
פקדו עלינו שנתפשט, לא רצינו להתפשט, אז התחילו בתוכו לירות, אז פקדו להתפשט ולתלות את הבגדים על המסמרים ולזכור את המספר הסידורי, שכאשר נצא שנדע מאיפה לקחת את הבגדים. כמובן, זאת היתה גניבת-דעת ואנחנו ידענו זאת כבר. התפשטנו וזרקנו את הבגדים על הרצפה באמצע החדר. אחרי כן סדרו אותנו בצורת חמישיות, ואז – אני זוכר זאת כמו עכשיו – ניגש אחד מהזונדרקומנדו, שעבד במקום ואמר:
"תבברה, לפחות אל תראו שאתם מודאגים, תשירו".
באידיש, הוא אמר: "זינגט, חברה, זינגט". חלק מאתנו היו מאובנים ולא יכלו להוציא הגה מהפה, כמוני, חלק התחילו להגיד וידוי, וחלק גם שר. העבירו אותנו דרך טרקלין קטן, ופתחו דלת גדולה, והכניסו אותנו לאולם. באולם הזה היה חושך מוחלט חוץ מאשר האור שנכנס דרך דלת הפתיחה מאיפה שנכנסנו.
היינו בפנים, כבר סגרו עלינו את הדלת, ואז שמעתי לראשונה את הבכי.
חמישים נערים נבחרים לעבודה; יתר הנערים מוכנסים בחזרה לתא הגזים
כמה זמן, אולי שניות, אולי רגעים פתחו בחזרה את הדלת, ואמרו לנו לצאת בחזרה לאותו האולם איפה שהיינו קודם. כיוונו אותנו לצד אחד של האולם, ואז מפקד ס"ס גבוה, סבורני היום שזה היה הס, אבל אינני בטוח בזה כי זה היה אותו הקצין שהפריד אותי לראשונה כאשר הגענו עם אבא לבירקנאו. אינני בטוח, אבל נדמה לי שזה היה הוא. ]…[
הוא קרא לבחור הראשון, בדק את השרירים ופקד עליו ליפול לאדמה ולקום עשר פעמים, לרוץ לקיר ובחזרה, והפנה אותו לצד ימין.
