באדיבות אתר יד ושם :
ראיינו: קתרין ברמן וג'קי מצגר
"שמי היום הוא אליעזר איילון. השם הקודם שלי היה לָזר הירשנפיס. זה היה שם משפחתי בראדום, פולין. נולדתי ב- 1928 בעיר הנקראת ראדום, במרכז פולין. גדלתי בתוך משפחתי עד שהגרמנים פלשו לפולין ואז, ב- 1941, כמו יתר יהודי הקהילה בראדום, הוכנסנו לתוך הגטו. הגטו חוסל שנה מאוחר יותר, ב- 1942. כל משפחתי, חוץ ממני, נשלחה למחנה השמדה . אני הייתי בר מזל, אולי זה היה נס. אני חושב שאני חב את חיי לאימי שצפתה מראש שאולי היא תוכל להציל את אחד מילדיה. זה הייתי אני. הייתי אז בערך בן 13. נכלאתי במתקן גרמני מחוץ לגטו ובגלל זה קיבלתי כרטיס עבודה מיוחד שהגן עלי מפני גירושים למחנות. זה מה שיצר את האפשרות לשרוד ולא להישלח יחד עם משפחתי למוות. שרדתי לבדי, בחמישה מחנות ריכוז שונים – שניים בפולין ושלושה באוסטריה – עד ליום גדול בחיי, ה- 6 במאי 1945, כששוחררתי על ידי היחידה של גורג' פּטון, מהצבא האמריקאי. כוחות בעלות הברית הגיעו למחנה באותו יום, ואני הייתי בין 18,000 אסירים שבקושי יכלו לעמוד על רגליהם. נבחרתי על ידי קבוצת חיילים יהודיים ששירתו בצבא הבריטי, שנקראו הבריגדה היהודית. הם לקחו אותי מהגיהינום: מאוסטריה, לאיטליה – שם היה המפקדה של כוחות בעלות הברית – ואנו התחלנו לחזור לחיים, דבר שהיה לא פשוט. הייתי שישה חודשים בכפר נוער, עם 300 ילדים נוספים בגילי – 16 או 17. ואני זוכר שהמאבק לחזור לחיים היה קשה מאוד, אך אחרי שישה חודשים התאוששנו. תמיד רציתי להגיע לארץ ישראל, שנקראה אז פלסטין ובכפר הנוער הכינו אותנו לעלייה ארצה. למדנו עברית, למדנו את ההיסטוריה של ארץ ישראל וב- 5 במרץ 1945 קיבלנו הודעה שאנו נכללים בקבוצה של 300 ילדים שיקבלו סרטיפיקט (ויזה) לעלות לארץ ישראל. אני זוכר את השמחה, את הריקודים והשירים בערב שקיבלנו את החדשות הטובות. מהבריגדה."
