" בגיל 12 מצאתי עצמי בין נשים מבוגרות יותר שנשלחו לעבודת פרך במחנה כריסטיאנשטט. ברישומים הופעתי כנערה בת 15 ולכן ניצלתי מהסלקציה באושוויץ. לא נראה לי שהנאצים הפיקו תועלת ממני . בקושי הצלחתי לסחוב פסי רכבת עבור המסילה שסללו. הועידו אותנו לעשות עבודת גברים : ביראנו את היער, חפרנו , סחבנו גזעי עצים והנחנו פסים למסילת הרכבת.
לפעמים היו השומרות שולחות כמה מאתנו לסייע לתושבי הכפר ואז היינו יושבות באיזו עליית גג וקושרות בצלים על חוט. זה היה עדיף מן האוויר הקר. הכפריים הגרמנים לטשו בנו עיניים כאילו היינו חיות בר ( אבל אני דוברת את שפתכם , רציתי לומר להם). לפעמים נאלצנו חברתי סוזי ואני לעבוד במחצבה. זו הייתה העבודה הקשה מכל כי שום מקום לא היה נידח וקר כל כך.
אני לא עבדתי בבית החרושת לתחמושת , בדרך כלל הייתי באוויר הפתוח , אבל סבלתי מקור ומרעב כל הזמן.
מפעם לפעם ורה חברתי הצ'כית סידרה לי לעבוד במטבח וכך הצלחתי לגנוב כמה ראשי כרוב וירקות נוספים . ורה הייתה גנבת מצרכים זריזה מאד והצילה אותי מגוויעה ברעב.
באוקטובר 1944 מלאו לי שלוש-עשרה , ומתוף דחף של בחינה עצמית מיסטית החלטתי לצום ביום כיפור לראשונה בחיי.
השבועות הראשונים של 1945 היו הקשים ביותר. המשק הגרמני סבל ממצוקה והקורבנות היו אסירי המחנות. עכשיו היה המזון מועט כל כך עד שלא יכולת לחשוב על שום דבר חוץ מאוכל. ניסיונתי להשיג שאריות אוכל במטבח הסגל לא צלחו ואיש הס"ס הכה אותי קשה."
מקור :
רות קלוגר , נופי זיכרון , יד ושם , 2010
0