עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1933 בעיירה פודברודז הסמוכה לוילנה.
כאשר התחילה המלחמה והגיעו הגרמנים ברחנו משפחתי ואני מהבית , קרוב יותר ליער . בהתחלה הסתיר אותנו נוצרי . אחר כך המשכנו לנדוד ולהמלט על נפשנו בין היערות והכפרים שלידם. הנוצרים שחיפשנו אצלם מסתור גירשו אותנו אחד אחרי השני.
לא נשארה לנו ברירה אלא לצאת לדרך . לא היה לנו איפה להיות ונאלצנו לנסוע לעיירה קרמילישוק , שבה היה גטו . קשה היה להיכנס לתוך הגטו , אבל אבא מסר את כספו האחרון והכניסו אותנו . שם היינו שנה שלמה.
בחורף שרר שקט, רעב וקור צורב בגטו . אסור היה ליהודי לצאת לשוק לקנות משהו. אבל אני , שיש לי צורה של שגץ , הלכתי לשוק ודרך פירצה הכנסתי דברי אוכל לגטו. בערבים הלכתי לסחוב עצי-הסקה . לא רחוק מהבית שלנו עמדה חורבה אחת ואת קרשי עלייתה הייתי מפרק ומביא הביתה. נתפסתי וספגתי מכות, ואז התחלתי לפרק את קרשי הגדרות . כך עבר החורף.
אחר כך באביב ברחנו אמא ואני מהגטו . מצאנו מסתור אצל נוצרי זמן קצר לפני חיסול הגטו. שאר משפחתי , אבי ,אחיותי ואחי חוסלו בבורות ליד הגטו.
אז התחילו הצרות הגדולות . אמא הסתתרה ביער ואני עבדתי בכפר . הייתי רועה אצל כפרי אחד את פרותיו.
היה זה ב16 ביוני 1944 . נודע לי שביער , שבו מסתתרת אמא , ייערך מצוד על ידי הגרמנים. הודעתי לאמא והיא אמרה שתסתלק בעוד מועד ובאמת הסתלקה – לנצח. למחרת נודע לי , שהבאנדיטים הפולנים מארגון A.K ירו באמי .
אחרי יומיים נשמעו יריות מקלעים. הצבא הרוסי היה כבר לא רחוק. אחרי שבועיים נכנס הצבא הרוסי . מיד עזבתי את האיכר שאת פרותיו רעיתי.
שוב זרחה לי השמש , אבל ראיתי את עצמי גלמוד ולא היה לי איפה להיות. ביקשתי מאת חיילי הצבא האדום שיקחוני אתם , אך לא היתה להם רשות.
נודע לי כי בוילנה יש בית ילדים ויצאתי לשם . שהיתי שם שנתיים . במאי 1946 יצאתי לפולין . הגעתי ללודז' לקאורדינציה של הילדים ברחוב נארוטוביצה 18 ושם נודע לי מה זה קיבוץ . משם יצאתי עם קיבוצי הצעיר לגרמניה ומרחוק מאירה לי עתה שמשה של ארץ-ישראל.
מקור וקרדיט :
אחד מעיר ושניים ממשפחה
בנימין טננבוים , ספריית הפועלים , 1947
0