שמואל קרול , בן 9 , במנוסה מתמדת בין יערות וכפרים

1619

עדות משנת 1946

נולדתי בשנת 1933 בעיירה פודברודז הסמוכה לוילנה.

כאשר התחילה המלחמה והגיעו הגרמנים ברחנו משפחתי ואני מהבית , קרוב יותר ליער . בהתחלה הסתיר אותנו נוצרי . אחר כך המשכנו לנדוד ולהמלט על נפשנו בין היערות והכפרים שלידם. הנוצרים שחיפשנו אצלם מסתור גירשו אותנו אחד אחרי השני.

לא נשארה לנו ברירה אלא לצאת לדרך . לא היה לנו איפה להיות ונאלצנו לנסוע לעיירה קרמילישוק , שבה היה גטו . קשה היה להיכנס לתוך הגטו , אבל אבא מסר את כספו האחרון והכניסו אותנו . שם היינו שנה שלמה.

בחורף שרר שקט, רעב  וקור  צורב בגטו . אסור היה ליהודי לצאת לשוק לקנות  משהו. אבל אני , שיש לי צורה של שגץ , הלכתי לשוק ודרך פירצה הכנסתי דברי אוכל לגטו.  בערבים הלכתי לסחוב עצי-הסקה . לא רחוק מהבית שלנו עמדה חורבה אחת ואת קרשי עלייתה הייתי מפרק ומביא הביתה. נתפסתי וספגתי מכות, ואז התחלתי לפרק את קרשי הגדרות . כך עבר החורף.

אחר כך באביב ברחנו אמא ואני מהגטו . מצאנו מסתור אצל נוצרי זמן קצר לפני חיסול הגטו.  שאר משפחתי , אבי ,אחיותי ואחי חוסלו בבורות ליד הגטו.

אז התחילו הצרות הגדולות . אמא הסתתרה ביער ואני עבדתי בכפר . הייתי רועה  אצל כפרי אחד את פרותיו.

היה זה ב16 ביוני 1944 . נודע לי שביער , שבו מסתתרת אמא , ייערך מצוד על ידי הגרמנים. הודעתי לאמא והיא אמרה שתסתלק בעוד מועד ובאמת הסתלקה – לנצח. למחרת נודע לי , שהבאנדיטים  הפולנים  מארגון  A.K ירו באמי .

אחרי יומיים נשמעו יריות מקלעים. הצבא הרוסי היה  כבר לא רחוק. אחרי שבועיים נכנס הצבא הרוסי . מיד עזבתי את האיכר שאת פרותיו רעיתי.

שוב זרחה  לי השמש , אבל ראיתי את עצמי גלמוד ולא היה לי איפה להיות. ביקשתי מאת חיילי הצבא האדום שיקחוני אתם , אך לא היתה להם רשות.

נודע לי כי בוילנה יש בית ילדים ויצאתי לשם . שהיתי שם שנתיים . במאי 1946 יצאתי לפולין . הגעתי ללודז' לקאורדינציה של הילדים ברחוב  נארוטוביצה  18 ושם נודע לי  מה זה קיבוץ . משם יצאתי עם קיבוצי הצעיר לגרמניה  ומרחוק מאירה לי עתה שמשה של ארץ-ישראל.

 מקור וקרדיט :

אחד מעיר ושניים ממשפחה

בנימין טננבוים , ספריית הפועלים , 1947

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *