שמואל (תומי) הופרט מהספר "יד ביד עם תומי",

2050

 

שמואל (תומי) הופרט (16 ביולי 1936 – נובמבר 2006) סופר עברי, שדרן ועורך תוכניות רדיו.

שמואל הופרט נולד בצ'כיה. נמלט עם משפחתו מצ'כיה לפולין, בתקווה שהנאצים לא יגיעו שמה. נכלא עם משפחתו במחנות ריכוז, שהה בגטו ז'שוב, והגיע למחנה ברגן בלזן. הוא ואמו ניצלו מהשמדה בזכות סרטיפיקט (רישיון עליה לארץ), ששלח אליהם אביו מארץ ישראל. שמואל ואמו הגיעו ארצה בשנת 1945.

את סיפור הצלתם המופלא ונדודיהם כתבה הִילְדֶה הופרט, האם, בספרה "יד ביד עם תומי", שנדפס בכמה מהדורות ותורגם לכמה לשונות.

סיים את לימודי התיכון שלו בחיפה, ולאחר השירות בצה"ל עלה לירושלים, שם השלים לימודיו באוניברסיטה העברית, והחל את עבודתו ברדיו. היה עורך תוכניות ולימים מנהל המחלקה לספרות של קול ישראל. במסגרת עבודתו ערך ראיונות עם גדולי סופרי העולם שבאו לירושלים. אם לביקורים פרטיים, ואם כזוכים בפרס ירושלים. ראיונות הרדיו הללו הם חומר רב ערך להבנת יצירתם.

מקור

מידע על הספר באתר "מורשת"

יד ביד עם תומי

פרק מתוך הספר 'יד ביד עם תומי'

בשנת 1945, מייד לאחר עלייתה לארץ ישראל, כתבה הילדה הופרט את הנוסח הראשון של ספרה, בו שטחה את סיפורה בשואה. כתב היד בגרמנית הגיע אל הסופר ארנולד צוויג, שגר באותם ימים בחיפה, אליה נמלט מפני הנאצים. "וזאת גרמניה של גיתה!" מלמל צוויג לאחר הקריאה, והסכים להכין את הספר לדפוס. כאשר חזר צוויג לאירופה בגלל געגועיו למולדתו, דאג להוציא את הספר לאור.

עוד בשנות ה-40' נמסר כתב היד גם למו"לים עברים, אך הם טענו כי יש צורך להמתין, מאחר והקוראים קרובים מדי לאירועים המתוארים בספר.

בנה של הילדה – תומי, נולד בטשין, צ'כיה בכ"ו בתמוז תרצ"ו, 16 ביולי 1936 למשפחת סוחרים. ילדותו בתקופת מלחמת העולם השנייה עברה עליו בנדודים, מקומות מחבוא, ובמחנה הריכוז ברגן-בלזן. בשנת 1945 עלה לארץ בזכות רשיון ששלח לו אביו ששהה בארץ כתייר. למד בתיכון בחיפה, ושירת בנח"ל. בתום לימודיו באוניברסיטה לימד ספרות בבית-הספר התיכון שליד האוניברסיטה.

ב-1965 החל לעבוד ברשות-השידור וערך תכניות רדיו. ב-1970 נתמנה מנהל המדור לספרות של "קול ישראל", תפקיד שנשא עד לצאתו לגימלאות ב-2001.

"בראשית מארס 1977," מספר תומי הנקרא כיום שמואל, "פנה אלי מר אליהו כרמל, מנהל חטיבת 'האומר' ב-'שידורי ישראל', ושאל איזו תוכנית אני מכין ליום השואה. היססתי רגע. זה שנים שאני מכין תוכניות ראדיו ליום זה ועד כה נמנעתי מלספר את הסיפור שלנו. עתה לאחר למעלה משלושים שנה, חשתי, שאמא ואני מסוגלים לדבר על הנושא. מוכנים לספר, למסור עדות.

תוכנית הרדיו 'אמא ילדה אותי פעמיים' שודרה בערב יום השואה 1977… דבריה המאופקים של אמא גרמו לכך שרבים מן המאזינים, הנוהגים לסגור את המקלט כשמשודרת תוכנית על נושא השואה, האזינו למשדר בדריכות. קיבלנו מאות תגובות בכתב ובעל פה. אנשים רצו לדעת יותר, להביע אהדה. אחת התגובות באה מקיבוץ עין החורש. המשורר אבא קובנר צילצל והתעניין, מה עלה בגורלו של כתב היד שהוזכר במישדר. שלחתי לאבא קובנר את כתב היד ולאחר זמן מה קיבלתי הודעה… שהוצאת 'מורשת' – בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ, מוכנה להוציא לאור את הספר."

במחנה הריכוז ברגן בלזן

"סמל אדיר קול ציווה עלינו להיכנס אל אחד הצריפים. בצריף טרחו אסירים שחופים ומזי רעב בהבאת מזרני קש למיטות הקרשים הדו קומתיות. כאן, בין מסגרות העץ הרעועות, התחילו הכול לדבר. להחליף רשמים. לחזות את העתיד להתרחש. עמדתי רגע והקשבתי להמולה. מנסה לצרף מלים למשפטים. משפטים למשמעות. הבחנתי בתומי שהתיישב על המיטה. הוא חלץ את נעליו וחיכה. האסירים חילקו שלוש שמיכות לאיש. היו משהים אותן בידיהם הכחושות. מתפעלים מן העובדה, שנותנים ליהודים שמיכות…

האסירים הוסיפו להביא ציוד. כמה שולחנו ארוכים וספסלים הוצבו במרכז הצריף. אחר כך נכנס קצין וביקש מתנדב שידע גרמנית. מכרי ארווין זונדרלינג, לשעבר בעל בית חרושת לבדים בביליץ, קיבל את התפקיד. הקצין הורה לו לשלוח חמישה אנשים להביא אוכל מן המטבח. כמובן שהיו מתנדבים רבים. אנשי הקבוצה הביאו לצריף כיכרות לחם, חבילות מרגרינה ואפילו גבינה לבנה. הערתי את תומי והתיישבנו לאכול. לאחר הארוחה נראה העתיד מבטיח יותר. אם נותנים לנו לאכול, סימן ש…

שבועות חלפו. מנות המזון צומצמו. תחילה נעלמו הגבינה והמרגרינה. אחר כך הוקטנו מנות הלחם. המרק שהוגש בצהריים נעשה דליל יותר. מימי יותר.

כך עבר הקיץ. ימים ארוכים בצריף או בשטח הצמוד לו, שמעליו משקיף מיגדל שמירה. מיסדרי נוכחות בבוקר ובערב. רעב גובר והולך. וצפייה, שהסיכויים למימושה הולכים ופוחתים עם פרוסות הלחם הנגרעות…

שעות אחדות בכל בוקר הוקדשו ללימודים. לימדתי את תומי בגרמנית – חשבון, קריאה וכתיבה. כן ניסיתי ללמד אותו גיאוגרפיה. שמות ערים, הרים ונהרות בארצות רחוקות הפכו לשנינו למחוזות כיסופים. ישבנו בברגן בזלן ושטנו על נהר הגאנגס. רכבנו על גמלים מדבר סהרה. טיפסנו על פסגת הקלימאנג'ארו. סיירנו באמפייאר סטייט בילדינג בניו יורק. בחברתו של תומי חשתי מה מעט למדתי בבית הספר. מה רבות השאלות של בני שאין לי עליהן תשובה…

השיירות הוסיפו לזרום לברגן בלזן. שעות ישבתי ליד הגדר וחיפשתי פנים מוכרות. יום אחד, כשנעצרה שיירה ארוכה של נשים בקירבת המחנה שלנו, שמעתי אשה הקוראת בשמי. ברגע הראשון לא זיהיתי את האשה הצעירה. אחר כך נזכרתי. הייתה זאת הילדה אקרט שעבדה איתי בבית המלאכה בגיטו ז'שוב. "את יודעת מה קרה למשפחה שלי? לאמא, לחותני, לרותי…". "הם נשלחו לאושוויץ. לתאי הגאזים -" מילמלה " – אנחנו באים מאושוויץ". "כולם?" שאלתי. היא הינהנה בראשה. רציתי לומר לה משהו, אבל לא הצלחתי להעלות שום מלה על שפתי. השפלתי את עיני וראיתי את תומי. "את רוצה שאשיר לך…" אמר והשתתק. "לא!" – צרחתי.

כשהרמתי את ראשי כבר גררה הילדה אקרט את גווה הכחוש עם שאר השיירה.

עתה ידעתי.

פרק מתוך הספר 'יד ביד עם תומי' , מאת: הילדה הופרט

מקור וקרדיט : דף המידע של איתמר

hilda-with-tomi

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *