מאת: שירלי (נחמה) פרקש
"אמא שלי, חנה ליפמן לבית שווימר, נולדה בנובמבר 1926 באושורוד, אוקראינה. הקטנה בבנות משפחה דתית של 11 ילדים. אביה, סבי, נפטר ב־1943, שנה לפני שהגרמנים לקחו את המשפחה לאושוויץ. אמה ואחיה הקטן נשלחו מיד לתאי הגזים והיא נשארה עם אחותה לנק'ה באושוויץ כשישה שבועות, עד השחרור. הן כבר היו רשומות ברשימת המוות אבל ברגע האחרון דחפה אותן הקאפו לקבוצת בנות שיועדו למחנה עבודה בבוכנוואלד, וכך ניצלו. שתי אחיות נוספות, רני ושרי, הועברו לברגן בלזן.
"לברגן בלזן הגיעו גם שני אחים נוספים שלהן, אלכסנדר וארתור, שהיו בני 19 ו־20, אבל האחיות לא ידעו על קיומם. הנאצים, שגילו כי רני ציירת, לקחו אותה לצייר את משפחותיהם וכך חייה ניצלו. ביום השחרור, כשהבריטים נכנסו למחנה, נודע להן שאלכסנדר וארתור היו גם הם באותו מחנה, אבל נפטרו שלושה שבועות לפני שהבריטים הגיעו, כנראה מרעב.
"ביום השחרור אספה רני עפר מאדמת ברגן בלזן כמזכרת מאחיה שנספו, שמה אותו בשקית ושמרה עליה בקנאות. מאחר שחלתה בטיפוס, נאלצה רני להישאר במחנה חצי שנה נוספת כדי להשתקם, ורק אז היא ואחותה שוחררו סופית. עם השחרור העבירה רני את העפר לשקית בד קטנה ורקמה מצד אחד 'ברגן בלזן' ומצדה השני את תאריך השחרור שלהן. אמא מעולם לא דיברה על השקית של דודתי רני.
"אחרי אינספור תלאות, ואחרי שגילו שאין להן בית לחזור אליו, נפגשו ארבע האחיות – חנה, רני, לנק'ה ושרי – במחנה עקורים בגרמניה. בסופו של דבר ניצלו חמש בנות המשפחה ורק אח אחד מששת הבנים, שעליו נודע להן בדרך נס. באחת מתחנות הרכבת בדרך למחנה העקורים נכנסה רני לשירותים ופתאום ראתה את שמו של אחיה רשום על הקיר. האח ושלוש אחיות היגרו לארה"ב והקימו שם משפחות.
"אמא ורני עלו לארץ באונייה 'תל חי' וגרו בשכנות בפתח תקווה. רני היתה קצת יותר מבוגרת מאמא והן היו חברות טובות מאוד וקשורות זו לזו. שתי המשפחות שלנו בילו יחד כל שבת.
"בשנת 69' נפטרה רני ממחלה והשאירה אחריה בעל וארבעה ילדים. הוא נישא בשנית, וכשעבר דירה עם משפחתו החדשה, נמצאה השקית שעליה רקמה רני את שם המחנה ותאריך השחרור. השקית הועברה לבתה של רני, שגרה ברמת הגולן, ונשארה שם במשך שנים.
"לאמא נולדו שלושה ילדים, 11 נכדים ו־15 נינים. על כל נכד ונין שנולד היא נהגה לומר: 'אני שולחת להיטלר תמונה שיראה שניצחתי'. 48 שנים חיו הוריי בזוגיות נפלאה, אבא נשא את אמא על כפיים. בעבורי הם היו מתנה אמיתית. במלחמת יום הכיפורים הוכרז בעלי, זאב יוגב, כנעדר. לקח הרבה מאוד זמן עד שאיתרו את גופתו. נשארתי אלמנה צעירה עם ילד בן שנתיים, והוריי היו שם בשבילי בכל רגע נתון. אני לא חושבת שהייתי מצליחה להשתקם בלעדיהם. מאז נישאתי שנית ונולדו לי עוד שני ילדים.
"לפני כחמש שנים, אין לי מושג מה קרה דווקא אז, נזכרה אמא בשקית העפר וביקשה לקבל אותה. היא הפקידה אותה למשמרת בידיה של אחותי אירית, ואמרה שאחרי 120 היא מבקשת להיקבר יחד איתה.
אמא נפטרה לפני כחודש בגיל 88, ואנחנו, שלושת ילדיה, הצלחנו למלא את בקשתה האחרונה. אחותי הביאה את שקית העפר ללוויה, הניחה אותה על הקבר הטרי ובת דודתי הקריאה כמה מילים מרגשות על אמא ועל גלגולה של השקית. כך הגשמנו לאמא את בקשתה להיקבר עם שקית העפר שסימלה את שני אחיה שלא שרדו.
"על המצבה שלה, שנמצאת סמוך לזו של אבינו חיים, כתבנו: 'אוהבת חיים, אוד מוצל ממחנות ההשמדה. עמה נטמן עפר מברגן בלזן שנלקח על ידי אחיותיה ביום שחרורן, לזכר משפחתה שנספתה בשואה'".
השורה התחתונה:
"כשהשקית הזו נקברה יחד עם אמא, זו הייתה סגירת מעגל מרגשת. כולנו הרגשנו כאילו שארית הפליטה הגיעה סוף סוף למנוחת עולמים".
________________________
מקור וקרדיט : כתבה של שירלי (נחמה) פרקש בעיתון לאישה , 2015
קרדיט לצילום : עדי אדר
0