“הורי נספו בשואה בשנות ה-40 לחייהם, אחותי שרה נספתה עוד לפני שהספיקה לעלות לכיתה א' ואחי נספה בגיל 15, רק אני ואחותי הגדולה נותרנו בחיים,הייתי אז בן 12. תחילה בשנת 1939 כאשר פולין חולקה בין ברית המועצות לגרמניה,העיירה שבה התגוררתי הייתה תחת שליטתה של ברית המועצות. למדתי שם בבית ספר ממשלתי מפני שלא אישרו לימודים דתיים או אחרים(כמו בחדר ובית ספר יהודי) כפי שלמדתי לפני פרוץ המלחמה.
ביוני 1941 פרצה מלחמת רוסיה-גרמניה. הורי הציעו לכל הילדים במשפחה פרט לאחותי הקטנה לברוח לרוסיה כדי להציל את עצמנו, ברחנו בטרמפים, בדרך התפזרנו ובגלל הפצצות של הגרמנים, התחבאתי בשדה תבואה וכשקמתי לא מצאתי אף אחד מקרובי. נותרתי לבד. באותו הזמן הייתי נער בן 13 וחצי. המשכתי ללכת אחרי קבוצת אנשים מבוגרים ממני ולמרות שהם הלכו מהר רצתי אחריהם, עד שהגענו לעיירה גורודוק לא רחוק מהגבול הרוסי. שם פגשתי קרובי משפחה מצד אבא והם לא נתנו לי להמשיך לרוסיה אך בבוקר אחד קמתי ותפסתי טרמפ על עגלה והמשכתי לכיוון הגבול הרוסי. כשהגעתי לשם התברר לי שהרוסים סגרו את הגבול ולא נתנו לעבור. היות ולא ידעתי מה לעשות, ראיתי קבוצת אנשים שחוזרים לעיירה ממנה יצאתי והצטרפתי אליהם. כעבור כמה קילומטרים של הליכה ראינו טור אבק ארוך של הגרמנים הם התקרבו ובראשם רכב משוריין ואחריהם אופנועים ואנחנו הלכנו בצד והבחנו שהם מסתכלים עלינו ומבינים שאנחנו יהודים.
כאשר הגענו לכפר קטן ברחנו דרכו לכיוון היער, בינתיים היו קרבות אויר מעלינו עד שהצלחנו להיכנס ליער. כאשר הגענו לשם סיפרנו להם שהגרמנים כבר נמצאים ע"י הגבול הרוסי, הם לא האמינו לנו מפני שהטנקים הרוסים עוד היו בעיירה. עד הערב הגרמנים חיסלו את כל הכוח הרוסי שהיה בעיירה ולי לא נותרה ברירה אלא לחזור בחזרה הביתה. למזלי הייתה שם עגלה עם אנשים מהעיירה שלי והם הסיעו אותי בחזרה למקום הולדתי (אושמיאנה). כשהורי ראו אותי הם שמחו, מצב דומה היה גם לאחי ולאחותי שחזרו גם הם בגלל שהגרמנים הגיעו לשם והם כמוני לא יכלו להמשיך לרוסיה. אז התחילו הצרות: שבוע לאחר שהנאצים נכנסו אלינו הם ריכזו את כל הגברים במגרש גדול והפולנים הצביעו על כל יהודי שהיה קומוניסט, הנאצים לקחו אותם מבלי שידענו לאן. בשבת הגיעה פלוגה של ss מהאינזצגרופן הם עברו מבית לבית ולקחו את כל הגברים אשר ענדו את הטלאי הצהוב, אבי היה באותו זמן בבית הכנסת ,הוא ברח דרך החלון והסתתר באסם תבואה שהיה על יד העיירה, גויה אחת הסגירה אותו ועוד אנשים שהסתתרו שם. כשהסתובבתי ראיתי באמצע השוק אנשים ששוכבים על האדמה עטופים בטליתות שלקחו אותם מבית הכנסת, ועוד אנשים בפיג'מה שלקחו אותם מהבית, הנאצים התעללו בהם ולאחר מכן הצעידו אותם ליער כחמישה קילומטרים מהעיירה ושם חפרו בורות ורצחו אותם.
לאחי לא היה מזל ובאותו יום לקחו אותו לעבודה בעירייה, וה-ss לקחו אותם והם צורפו לקבוצה שהוציאו להורג. בהמשך הקימו את הגטו וצרפו גם את כל היהודים מהעיירות הקטנות מסביב לעיירה שלנו, זה גרם לצפיפות גדולה. בבית שהיינו בו התגוררו 3 משפחות בשני חדרים. בגטו היו חיים קשים מאוד והיה שם מחסור באוכל בנוסף לצפיפות. אני נשארתי עם אימי, אחותי הקטנה ואחותי הגדולה עם תינוק שנולד לה. אני הייתי יוצא לעבודות מחוץ לגטו כדי להביא קצת אוכל. בהמשך קצין ה-sa ששמו היה וייס, שהיה אחראי על גטו וילנה נתן פקודה ליעקב גנץ 'יו"ר המשטרה היהודית של הגטו, לצאת לגטו של העיירה שגרתי בה- אושמיאנה ולהוציא להורג 1500 נשים וילדים על מנת להקטין את צפיפות הגטו.
הקריטריונים היו: כל הנשים והילדים שאת הבעלים שלהם רצחו שנה קודם ומשפחות עם ארבעה ילדים. לאחר שגנץ ונציגיו חזרו מהביקור בגטו שהייתי בו הם התחילו להתווכח עם קצין ה-sa וסיפרו לו שאין משפחות עם ארבעה ילדים וכל היתר עסוקים בעבודה וככה הצליחו לשכנע אותו לקחת במקום ה1500 נשים וילדים כ- 400 זקנים ואותם הוציאו להורג בקבר אחים לא רחוק מהעיירה. בהמשך שלחו אנשים לעבודה במחנה מיליגן אחרי וילנה, העבודה הייתה לסלול כביש שמחבר את קובנה ווילנה, אימי התנדבה לצאת לעבודה זאת במקום אישה שהייתה ביודנראט והאישה הזאת הבטיחה לדאוג לנו הילדים. בתחילת שנת 1943 חיסלו את גטו אושמיאנה. כל המשפחות שהיו להם נציגים במחנות עבודה צירפו אותם אליהם. אחר כך ריכזו את כל יתר היהודים מהגטו וצירפו אליהם יהודים שהיו במקומות שונים מסביב לעיירה העלו אותם על רכבת ואמרו להם שיביאו אותם לגטו חדש ליד קובנה, הרכבת עצרה ליד וילנה שם הצטרפו אליהם עוד יהודים שרצו להגיע לגטו ההוא, הם עצרו את הרכבת ע"י "פונר" וקרוב ל-5000 איש נרצחו שם.
במחנה מיליגן היינו עד סוף 1943, משם הביאו אותנו למחנה עליאה שנמצא בלטבייה על גבול ליטא. שם בנינו פסי רכבת, העבודה הייתה קשה, במחנה הזה לקחו את הילדים, אחותי הקטנה והבן התינוק של אחותי הגדולה נלקחו עם כל הילדים.
בתחילת 1944 העבירו אותנו למחנה ריכוז קיזערוולד שבריגה(בירת לטבייה). זה היה כאשר הנאצים התכוננו לסגת מהארצות הבלטיות, גם שם הייתי יוצא לעבודה על מנת לא להישאר במחנה מכיוון שאת הילדים והזקנים לקחו למקומות לא ידועים(היות והייתי בגיל שלפי הגדרת הנאצים לא הייתי מתאים לעבודה).
יום אחד כשחזרתי מהעבודה נודע לי מאחותי הגדולה שלקחו את אימי ואת דודתי, וכך נותרתי רק עם אחותי. באמצע 1944 הנאצים ארגנו טרנספורט של 1000 גברים אשר היו אמורים להישלח לעבודת כפייה בגרמניה, הצטרפתי לטרנספורט הזה היות וזה היה הסיכוי היחידי שלי להמשיך לשרוד, ובגלל זה הצהרתי תמיד שאני יותר מבוגר ממה שהייתי באמת, העבירו אותנו דרך הים הבלטי הגענו משם לשטוטהוף. היינו שם יומיים ומשם נשלחנו לבוכנבלד, שם היינו כ-שבועיים והעבירו אותנו למחנה רימסדורף, לידו היה מפעל לייצור דלק מאבנים שחורות . המפעל היה הרוס מהפצצות של בנות הברית, הנאצים הביאו לשם עשרות אלפים של עובדי כפייה על מנת להקים אותו מחדש, ביניהם הינו כ-4300 יהודים שמתוכם הגיעו מעל 3000 ישר מהונגריה. במחנה הזה אנשים מתו מרעב בגלל שהקטינו את מנות האוכל. שם היינו עד תחילת אפריל 1945, אז העלו את כל האנשים שנותרו בחיים על רכבת שהייתה אמורה להגיע לטריזינשטאט שבצ'כיה.
בכל תחנת רכבת היו עוצרים ומוציאים את אלו שנפטרו בתוך הקרונות. כשהרכבת הגיעה קרוב לגבול הצ'כי, הפציצו את הרכבת וכולם ברחו כולל השומרים הנאצים. אני ועוד 2 נערים בגילי ברחנו ליער במטרה לחפש אוכל. בדרך פגשנו 2 שומרים גרמנים והם הודיעו לנו שהם חייבים להחזיר אותנו לטרנספורט, אמרנו להם שיעשו איתנו מה שהם רוצים רק שיתנו לנו אוכל. אחד מהם שהיה שומר היער הביא לנו קצת תפוחי אדמה והודיע לנו שהוא חייב לקחת אותנו לבית הסוהר ולמחרת יחזירו אותנו לטרנספורט. בדרך כשעברנו בכפרים הוא הרשה לנו לבקש אוכל, ויתכן שזה הציל את חיי. למחרת בבוקר צרפו אותנו לטרנספורט והתחיל מצעד המוות. כל מי שנחלש ונשאר מאחור, השומרים הנאצים ירו בו, אפשר היה לראות משני צידי הדרך אנשים מתים ששוכבים עם בגדי פסים. הגענו לטריזינשטאט מתוך 4300 אנשים שהוציאו מהמחנה כ500 בלבד ואני ביניהם, כל היתר מתו או נורו בדרך.
בטריזינשטאט חליתי בטיפוס, ואנשים התחילו למות ממחלות שונות וזה היה על סף השחרור. למזלנו שוחררנו כעבור שבועיים ב-8 למאי 1945 ע"י הרוסים, הם שלחו אלינו רופאים ביניהם יהודים והם עשו את הכל כדי להציל כמה שיותר חולים. לאחר שהבראתי הרוסים העבירו אותנו למחנה שממנו היו אמורים לשלוח אותנו לרוסיה. אני ועוד כמה אנשים ממקום הולדתי יצאנו בלילה מהמחנה והחלטנו להגיע לפולין. זה לקח לנו כ-20 יום והגענו ללודג'. שם הצטרפתי לתנועת הנוער "דרור", ואיתם הגענו למחנות העקורים בגרמניה כדי להמשיך להגיע לארץ.
לפני שקבוצתנו עלתה על "אקסודוס", יצאה בקשה ממטה ההגנה על אדמת גרמניה לכל התנועות הציוניות לשלוח מתנדבים לקורס מדריכי הגנה. הצטרפתי לקורס הזה, ואחרי הקורס תפקידנו היה להדריך נוער במחנות העקורים בגרמניה, ובנוסף לכך לגייס ולהכשיר חיילים אשר נקראו גח"ל(גיוס חוץ לארץ), שהיו אמורים להגיע לארץ כתגבורת לכוחות הלוחמים. לאחר שגמרתי את הקורס הדרכתי נוער במחנות עקורים שונים. אחרי שהאנגלים החזירו את מעפילי אקסודוס לגרמניה, והעבירו אותם לשני מחנות באזור ווילהמסהפן. נשלחתי ע"י מטה ההגנה לאחד מהמחנות האלה, שם הדרכתי מאות בני נוער צמאים לאימוני הגנה עצמית, ועם התקרב ההכרזה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, ניתנה לי הוראה להתחיל לגייס ולהכשיר חיילים שישלחו לארץ כתגבורת לכוחות הלוחמים נגד צבאות ערב.
גייסתי מחלקה והם קיבלו ממני אימון בסיסי הכולל נשק קל על יבש, מהמקלע השמייסר והאקדח שהיה בידי. באפריל 1948 קיבלתי הוראה לקחת את המחלקה ולנסוע איתם לנמל מרסיי אשר בצרפת, צירפו אלי גם את המחלקה מהמחנה השני. לאחר שהגעתי עם שתי המחלקות למרסיי צירפו אלינו בנות זוג וקיבלנו מסמכים של שליחים שכאילו חוזרים לארץ בעלייה "ד". עלינו על האוניה קדמה וב-28 לאפריל הגענו לארץ. באותו השבוע נכבש נמל חיפה ע"י ההגנה והם קיבלו אותנו במקום האנגלים. נשאלנו לאן אנו רוצים ללכת, לקיבוץ או לצבא, עניתי להם שברצוני ללכת לצבא, וכל הבחורים הצטרפו אליי.לבחורות ניתנה אפשרות לבחור ללכת לאן שירצו.
העבירו אותנו דרך ואדי מילק לתל אביב למחנה קלט, קיבלנו מדים ויום אחד חופש. ביום ראשון שלחו אותנו ישר לגולני בעמק יזרעאל. השתתפתי ברוב הקרבות של החטיבה עד שחרור אילת, ולאחר ששוחררתי מהצבא הגעתי לכפר סבא.
לתיעוד המלא באתר הקשר הרב דורי
מקור וקרדיט : מיזם הקשר הרב דורי
0