אלי ויזל , בן 16 , במחנה הילדים והנערים ניצולי השואה בצרפת לאחר השחרור

2070

עם שחרורו  ממחנה בוכנוואלד נשלח אלי ויזל לבית יתומים בצרפת ולמד צרפתית.  בעת שהותו בבית היתומים צולם לצורך כתבה בעיתון. כאשר הופיעה תמונתו בעיתון צרפתי, זיהתה אותו אחת מאחיותיו וכך חודש הקשר אתה.

כותב אל ויזל בספר זיכרונותיו :

"בוקר אחד הודיעו לנו הקצינים האמריקאיים  כי הגנרל דה-גול ששמע על מצוקתנו בבוכנוואלד , הזמין אותנו לצרפת.

מאות ילדים ונערים , ניצולי בוכנוואלד , עלינו לרכבת לצרפת ומחאנו כפיים כאשר הרכבת הגיעה לצרפת. אנשים חיכו לנו בכל תחנה ונתנו לנו ארוחות חמות.

נציגי אז"ע , האגודה הצרפתית להצלת ילדים , קיבלו את פנינו בשאטו נהדר באקואי , במחוז אר.  הם אמרו לנו : " כאן תבריאו . אנו מבקשים מכם רק שתתנו לנו לטפל בכם".

עברנו בדיקות רפואיות וטיפול רפואי מסור.

בבית היתומים באקואי התחלנו , אמנם להסתגל לחיים "נורמליים" אבל לא היה קל להיפטר מהרגלים מסויימים שרכשנו במחנות ומפחדים מסוימים . עדיין לא שכחנו את חוקי המחנה . לא סיימנו כל מה שהיה בצלחתנו, אלא שמרנו משהו לאחר כך. החבאנו קרום לחם, או פרוסת עוגה, על כל צרה שלא תבוא. המדריכים הבינו והם סמכו עלינו . הם צדקו . כעבור כמה שבועות כבר הפסקנו להחביא אוכל מתחת לכרים שלנו .

האווירה הרגועה של המחנה תרמה לכך רבות.

הוציאו אותנו הרבה לטיולים  והחזירו אותנו ללימודים סדירים. היינו צריכים  עתה להמציא מחדש את המנטליות שלנו. לבנות מחדש מערכת ערכים נורמלית. המדריכים היהודים במחנה הצליחו במשך הזמן לעניין אותנו בנושאים שונים ומגוונים. חגגנו את החגים היהודים ולימדו אותנו צרפתית. "

לאט לאט שבנו לחיים ."

מקור :

אלי ויזל. כל הנחלים הולכים אל הים, ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2000

1

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *