במחבוא – בעליית גג , משה רוט , ילד בן 8

130

“אני בחווה של איכר קתולי שמסתיר אותי.

לא ברור לי מה קורה ומפני מה מסתירים אותי. אני יודע שיש מלחמה, אני יודע שיש גרמנים ושהם רעים , אבל מדוע צריך להסתיר דווקא אותי ? והיכן שאר בני המשפחה ? כל מה שאני יודע הוא , שאחי איב נמצא אף הוא אצל איכר צרפתי , קתולי, אבל הוא אינו צריך להתחבא בשום מקום. הוא מסתובב לו חופשי בכפר.

אולי האיכר שלי חושש לחייו , אולי הוא עושה משהו שאסור לו לעשות, כשהוא מסתיר אותי כך אצלו , בעליית הגג.

בעלי החיים היו לי לחברה, למקור עידוד, לתחליף של אבא ואמא. אני לומד לדבר עם הפרה ששמה לייקה. אני משחק עם תרנגולים וצוחק עם חיות-הבית.

גיירתי את הפרה לייקה, אני מדבר אליה באידיש. התרנגול הפך ידיד-נפש וכותל-וידוי.

הלילות בעליית הגג החשוכה קשים. כל מה שאני צריך הוא שמישהו יגיד לי “לילה טוב” , האם זה יותר מדי ?

רק שמישהו יגיד לי “לילה טוב”.

הצורך הזה במישהו שיגיד לי “לילה טוב” מתעצם ומציף אותי כליל בכל לילה.

אני מוצא תחבולה, לכל אצבע מאצבעות ידי אני קורא בשם אחר : הבוהן הוא אבא , האצבע השנייה היא אמא. כל האחרות מקבלות את שמות אחי ואחיותי.

אני נושק לכל אצבע לפני השינה ולוחש “לילה טוב” .

כל לילה בעליית הגג החשוכה אני עורך שיחה עם הבוהן , ממטיר עליו שאלות ובקשות , אני מדבר אל הבוהן כאילו אני מדבר אל אבא , ותמיד מנסה להעלות את דמותו בעיני רוחי.

בעליית הגג שלי אין חשמל . גם לא בחדרים האחרים שבחווה. יש מנורת נפט אחת בלבד לכל הבית.

לפעמים , בלילה , הירח נכנס דרך החלון ומאיר את קצה המיטה שלי . כך בבוקר , עם זריחת השמש , חודרת קרן-אור ומאירה-מעירה אותי. אבל , בעצם , התרנגול הוא שמעיר אותי ראשון.

עם חריקת פתיחת השער התרנגול שלי מזנק על רגליו , בא לקראתי , כמתנצל.

אני מתיישב ליד פינת-המדרגות של האסם . מניח על כף ידי חופן גרעיני חיטה. הוא עולה על ברכי ואוכל את ארוחת-הבוקר שלו .

אחרי שהוא מסיים את חופן הגרעינים, אני לוקח אותו בזרועותי ומדבר אליו.

כך כל בוקר, אני מספר לו עלי ועל משפחתי . תמורת חופן גרעינים נוסף הוא מתיישב בזרועותי , אוכל מכף ידי ומאזין להמשך סיפורי מאתמול.

התרנגולות מתגודדות ומתייצבות כבמסדר-חיילים ומביטות בנו.

כל עוד האיכר אינו יוצא אל החצר, אני ממשיך לשבת על מדרגות האסם עם התרנגול ומספר לו את המשך הסיפור של אתמול.

בלילות אני מצטמק , קפוא בעללית הגג , כולי קונכיה. יש דברים מפחידים ומוזרים בעליית הגג. לפעמים יש להם צורה של ברווז עם מקור. לפעמים הם יצורים חסרי צורה ברורה , המסתובבים באוויר. אני מנסה לשקוע בשינה , עד שאני מתעורר מרעש כלשהו .

בלילה אני מת . בבוקר אני כאילו נולד מחדש.

הלול והרפת הם בשבילי מקום מפגש . לא רק עם התנרגול ועם הפרה לייקה אלא במיוחד עם עצמי. רק במקומות ההם אני יכול לדבר בקול רם . כאן אני בוכה בלי חשש שמישהו ישמע אותי. כאן אני גם צחוק בקול , כשהפרה מרשה לי לחבק אותה. אני מחבק אותה סביב צווארה ומניח את ראשי עליה ומדבר אליה, מספר לה על הקורות אותי בלילות בעליית –הגג. התרנגול והפרה הן שתי הנפשות החיות שלי בעולם של דממה, עולם שבו איש אינו מדבר אלי. אני הופך להיות חלק מהבדידות הזו .

אבל מה שחשוב הוא לא לשכוח , לעולם לא לשכוח את בית אבא , את אבא , את סבא .

אני חוזר ומספר לתרנגול עליהם.

חג המולד . אשת האיכר מבשלת מטעמים.

בתום הארוחה האיכר  שואל אותי בחיוך, “נו , איך הייתה הארוחה?”

“ארוחת מלכים” , אני משיב בהכנעה.

למחרת בבוקר איני שומע את התרנגול שלי.

אני רץ אל האיכר ושואל בבהלה, “איפוא התרנגול שלי ? ”

“אכלת אותו אתמול, ” הוא צוחק.

איני בוכה.

אבל כאילו חלל גדול ניבעת לי במשק- החי שלי ובתוך נשמתי. במשך שבועות רבים אני מתאבל בדממה על התרנגול שלי.

מקור וקרדיט :

משה ( מוריס) רוט . ילד תרנגול,  הוצאת עקד , 1998

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *