דניאל לוז : הישרדות  פעמיים : פעם כילד בשואה ופעם בקיבוץ בארי

62

 מאת:  רבקי גולדפינגר, ערוץ 7

התחלה// נולד בפריז בשנת 1933. הבכור מבין שני אחים. "כנער אבא עלה מפולין לפלשתינה, אבל בעקבות המשבר הכלכלי העולמי הוא החליט להגר לאמריקה. בדרך עבר בצרפת ושם הכיר את אמא. הם התחתנו ואני נולדתי".

אבאמא// "אבא, מאיר לוצקי, נולד בכפר קטן בפולין. עלה לארץ בשנת 1917 מטעמי ציונות, והשאיר מאחור את המשפחה שלו. כולם נרצחו בשואה. את אמא רז'ין־רבקה הוא הכיר בצרפת. אמא ילידת פולין, והיו לה 11 אחים ואחיות. כמעט כולם נספו בשואה".

טראומה// מלחמת העולם השנייה פרצה כשדניאל היה ילד קטן בצרפת. "באחד הימים היינו בכיתה. בדיוק שיננו את לוח הכפל כשלכיתה נכנסו חייל גרמני עם רובה ואיש גרמני בלבוש אזרחי שחור. הם התלחששו עם המורה והצביעו עליי. הייתי ילד יהודי יחידי בכיתה, וכל המבטים הופנו אליי. ואז המורה ניגשה אליי והודיעה לי שאני צריך להתלוות אליהם. הייתי בהלם, אני זוכר שנורא פחדתי. אני רואה חייל עם רובה, ולא יודע מה הם רוצים ממני, ואם הם יירו בי עוד רגע או לא. זו טראומה שמלווה אותי עד היום".

הדרכון// החיילים הגרמנים הובילו אותו לבית הוריו, ומשם הוא הובל למחנה הסגר. "למזלנו לאבא היה דרכון של המנדט הבריטי, וזה שמר עלינו לאורך המלחמה. בזכות הדרכון הבריטי אותי לא לקחו כמו את שאר בני הדודים שלי למחנות ריכוז. הגרמנים העבירו אותנו ברכבת למחנה הסגר בתוך צרפת ולא למחנות השמדה. אבל החופש נלקח מאיתנו, הועברנו ממחנה למחנה, והיו ימים לא קלים".

טראומה 2// "היינו במחנה פואטיה במרכז צרפת, ומפקד הגסטפו של המחנה בא אלינו. כולנו נעמדנו והוא הסתובב בינינו, ופתאום הסתכל על אמא ואמר: תראי, את אומנם מוגנת דרך הדרכון של בעלך, אבל הילדים שלך הם כבר בעלי אזרחות צרפתית, ואם אנחנו מאוד רוצים – אנחנו יכולים לקחת אותם. הרגשתי איך אמא באותן שניות החסירה פעימת לב. אני לא יכול לשכוח את זה עד היום…

השחרור// "בשנת 44' היינו במחנה ההסגר ויטל. זו הייתה עיר תיירות, שהגרמנים שמו סביבה גדר תיל והפכו אותה למחנה הסגר לכמה אלפי בני אדם. באותו יום היו הפצצות של בעלות הברית. הגרמנים שמו אותנו במרתף עד שבסוף הגיע רגע השחרור. אחד החיילים האמריקנים נתן לי את הרובה שלו, והציע שאלך לידו ואעזור לו להוביל את השבויים הגרמנים. כילד באותם רגעים הייתה לי הרגשה של היי ואפילו של ניצחון".

לבד בארץ// אחרי המלחמה המשפחה הייתה צריכה לבנות את עצמה מחדש. את דניאל בן ה־16 שלחו ארצה במסגרת עליית הנוער. "הגעתי לארץ בספטמבר 1949 והתחלתי פרק חדש בחיי. באותן שנים בן גוריון שכנע את האנשים לשנות את שם המשפחה לשם עברי. כך שיניתי את שמי מלוצקי ללוז".

לשחק// במשך השנים שימש מורה ומחנך בקיבוץ נירים לכיתות היסודי. בהמשך עבר ללמד גם בחטיבת הביניים. "נדבקתי בחיידק התיאטרון בגיל צעיר. בכיתה א', כששאלו מי רוצה להשתתף במופע, אני מיד התנדבתי לשחק. לא ידעתי עדיין מה המשחק עושה לי ועד כמה זה בתוכי. כשבגרתי והתאמנו לתיאטרון עם במאי ועשינו תרגילי משחק, הבנתי כמה התיאטרון משמעותי לי".

עולה לבמה// אחרי שנים ארוכות כאיש חינוך, לאחר יציאתו גמלאות, גילה ופיתח תחום חדש בחייו – התיאטרון. "לעלות על במה ולשחק זה הפסיכולוג הכי טוב שלי". בשנים האחרונות, למרות גילו המתקדם, כבר הספיק לקחת חלק בכמה הצגות תיאטרון.

החצי השני// רעייתו רותי ז"ל, ילידת הארץ, שימשה גננת ומורה לגיל הצעיר. "נישאנו בשנת 1965, כשאני הייתי בן 33 ורותי בת 27. היינו יחד כמעט חמישים שנה. גרנו בקיבוץ נירים. רותי נפטרה בפתאומיות לפני 11 שנים במהלך טיול בספרד. היא הייתה אישה חכמה והצליחה מאוד בעשייה שלה. היא הייתה לי חברה לחיים".

נחמה// "יש לי ארבעה ילדים ומשפחה טובה ואוהבת. אני אוהב מאוד תינוקות, וליוויתי את כל הנכדים שלי מגיל אפס. זכיתי ל־12 נכדים. אני חש שאני מחזיר בכך חוב לסבתא שוש ז"ל, אמא של אמא שלי מפולין, שהיו לה 12 ילדים, שאותם גידלה לבד כי היא התאלמנה בגיל צעיר, וכמעט כולם נרצחו בשואה".

בעוטף// "כשהיינו זוג צעיר, רותי ואני קבענו את ביתנו בקיבוץ נירים. באיזשהו שלב עברנו לגור ליד אחת הבנות שלנו במושב יבול שבעוטף, שם בנינו בית קטן ויפה. כמה שנים לאחר שהתאלמנתי עברתי לקיבוץ בארי. שם גרתי עד לשבעה באוקטובר".

שישה באוקטובר// "קיבוץ בארי היה אחת מ־11 הנקודות שהוקמו בנגב במוצאי יום כיפור שנת 1946. השנה, ביום שישי, שישה באוקטובר, הייתה בבארי מסיבת יום הולדת נהדרת לקיבוץ. היו הופעות ואווירה טובה. הגענו הביתה מהחגיגות אחרי חצות והלכנו לישון. לא שיערנו לעצמנו מה עומד לקרות בעוד שעות בודדות".

שבת בבוקר// בשש וחצי בבוקר התעורר לשמע אזעקות צבע אדום ומתקפת טילים שלא ידע כמותה. "בת הזוג שלי עדנה ואני נכנסנו מיד לממ"ד. ראינו הודעות בווטסאפ שיש מחבלים בקיבוץ ושצריך להסתגר בממ"דים. עוד לא ממש הבנו במה מדובר ועד כמה המצב חמור".

מחבלים בקיבוץ// "הבית שלנו ממוקם יחסית במרכז הקיבוץ, בשכונת הוותיקים. היינו בממ"ד. די מהר שמענו צעקות חזקות בערבית ויריות ממש לידנו. הרגשתי פחד מוות. חשבתי שהחיים שלי כנראה נגמרים היום. פחד כזה לא הרגשתי גם כילד קטן בצרפת. כל הזמן חשבתי איך נצליח לשרוד את התופת".

דפיקות בדלת// אחרי שעות קשות ומורטות עצבים בממ"ד, נשמעו לפתע דפיקות וקריאות מהכניסה לבית. "עדנה אמרה לי לא לענות כי אלו בטח מחבלים. החיילים פרצו פנימה דרך החלון ודפקו לנו על דלת הממ"ד. הם אמרו שהם חיילי צה"ל ושהם באו לחלץ אותנו. התרגשנו מאוד. הם זירזו אותנו: תיקחו מה שצריך במהירות. חייבים לצאת".

מפונים// לאחר חצות, כשעל גבו תיק קטן עם מסמכיו האישיים ושקית שלתוכה שפך את כל חבילות התרופות – חולץ בשלום מביתו. "ככה יצאנו. עם הבגדים שעל גופנו. אחד החיילים תפס אותי ביד והוביל אותי בחושך מוחלט. מסביב עוד נשמעו קרבות ירי והכוחות שלנו עדיין נלחמו במחבלים. הכניסו אותנו לקומנדקר. היינו צפופים, מבוגרים, ילדים ותינוקות. הוציאו אותנו ככה משטח הקיבוץ". אחרי המתנה ממושכת הגיעה לבסוף ההסעה שהובילה אותם למקום מבטחים.

למלון// "הגענו למלון דיוויד בים המלח ביום ראשון בבוקר, בשעה חמש וחצי, אחרי שלא עצמנו עין ברציפות משבת בבוקר. מהרגע הראשון שהגענו למלון אנשים טובים דאגו לנו ולכל מה שנזקקנו לו. היו אנשים מכל המגזרים, דתיים וחילונים. פה ראיתי את ישראל היפה. משמונה באוקטובר, במשך חודשיים היינו במלון, עד שהחלטנו לשכור בית בנאות אחווה ליד קריית מלאכי. רצינו כבר להרגיש הרגשה של בית".

שורד// "עברתי שואה פעמיים בחיי, בילדותי בצרפת ובטבח בבארי. לעבור את מלחמת העולם באירופה ואז לעבור תופת כזאת פה בבית שלי, במדינת ישראל, זה לא נתפס. אני עוד לא התאוששתי ממה שעברנו בשבעה באוקטובר. זו טראומה לא פשוטה בשבילי".

השגחה פרטית// "היינו בממ"ד משש וחצי בבוקר בשמחת תורה ועד חצות. השכונה החדשה שהייתה ליד הגדר עברה טבח נורא. המחבלים עברו עם טנדרים את הגדר, שרפו בתים, רצחו ובזזו. אנחנו היינו יותר במרכז. ירו על הבית לידינו, במרחק שלושה מטרים מאיתנו, ואלינו הם לא הגיעו. למה? אני לא יודע להסביר. אני אדם לא דתי ומאוד רציונלי, אבל הגעתי לתובנה שהנפש שלנו לא הולכת לאיבוד אחרי מותנו. כנראה הנשמה או האנרגיות, כל אחד יקרא לזה איך שיבחר, קיימות. ייתכן שהנשמות של היקרים לי נתנו לי הגנה באותה שבת".

מקור וקרדיט : רבקי גולדפינגר, ערוץ 7

קישור לראיון המלא

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *