עדות משנת 1946 אותה תיעד בנימין טננבוים (טנא) , שליח שהגיע במיוחד מארץ ישראל על מנת לתעד את קורות הילדים בשואה . בנימין טננבוים תרגם את כל העדויות של הילדים מפולנית , יידיש ורוסית .
"נולדתי ב12 לינואר 1933 בעיר טארנופול לאבי ברנארד ואמי יאנטה מבית קרייזלאר. אבא עבד בטחנת-קמח. ב5 ביולי 1941 כבשו הגרמנים את עירנו ולא שכחו את היהודים. עוד בשבוע הראשון נערך הפרוגרום הגדול שבו השתתפו אנשי ס.ס הגרמנים והמשטרה האוקראינית ורצחו גברים בלבד. הפוגרום נמשך שבוע ימים.
רעב איום השתרר בגטו . בני-אדם נפלו בחוצות הגטו. התהלכתי עם אמא כאשר אני רעבה ללחם ואחי הקטן בן חמש בכה ללחם , ולאמא לא היה מה לתת לו. הוא בכה עד שהתעייף ונרדם. אבא יצא כל יום לעבודה במחנה, עבד קשה ושם קיבל ליום מנת מרק מקליפות תפוחי אדמה ופרוסת לחם יבש. אנו הילדים עם אמא כמעט התמוטטנו בחוצות הגיטו כי כלו כוחותינו . ליד בית התמחוי לעניים התגודדו המונים.
באקציה הראשונה נפל אחי הקטן שהלך בשמחה למכונית-המוות . היה קטן ולא הבין. באקציה השנייה נתפסנו אני ואבא על ידי המשטרה היהודית והובלנו בקרונות רכבת לבאלז'אץ – להישרף בכבשנים. אני עם אבא קפצנו מתוך הרכבת המהירה. חזרנו בדרך לא דרך הביתה והדרך היתה קשה מאוד.
כשחזרנו נלקח אבא שוב למחנה ובאקציה הקרובה הובלה אמי לבאלז'אץ.
נשארתי לבדי בגטו וימים רבים הסתובבתי ובכיתי על חיי. הייתי יגעה ונפוחה מרעב. אז נודע לי שדודתי מתגוררת בעיירה מחוץ לגטו ונסעתי אליה. גם שם התחילו אקציות ונמלטתי עם דודתי לשדות ואחר כך ליער. פולנייה אחת הייתה מביאה לנו אוכל ליער. בשעת מצוד שערכו הגרמנים על היער נמלטנו לשדות . היה קר בחוץ ואנו ישבנו תחת כיפת-השמים והגשם דולף עלינו. אחר כך בא החורף והשלג ובחוץ היה כפור. פולניה בת הכפר הסתירה אותנו בביתה. לכפר באו מדי-פעם גרמנים ואוקראינים לחפש אחר יהודים, ואנו ישבנו במסתור בבית הכפרי . היה שם סדק צר ובו הסתתרנו קרני השמש , וכך חיינו יום-יום עד שבאו הרוסים מהצבא האדום. יצאנו מעבדות לחירות.
עכשיו אני בקיבוץ השומר-הצעיר בפולין . חיה חיים קולקטיביים ורוצה לעלות לארץ-ישראל. רוצה אני לנטוע פרדסים ויערות עד שתקום מהשממה מולדת עברית, ואנו היהודים חייבים ללכת לארץ-ישראל כי כבר ראינו מה שקרא לנו. "
מקור :
בנימין טננבוים (טנא). אחד מעיר ושניים ממשפחה, ספריית הפועלים , 1947
0
