עדות משנת 1946 אותה תיעד בנימין טננבוים (טנא) , שליח שהגיע במיוחד מארץ ישראל על מנת לתעד את קורות הילדים בשואה . בנימין טננבוים תרגם את כל העדויות של הילדים מפולנית , יידיש ורוסית .
"המכוניות הביאו אותנו דחוסים לתחנת הרכבת שם העמיסו אותנו בקרונות רכבת. נסענו ללא אוכל ארבעה ימים. הביאו אותנו לעבוד במפעל גרמני בעיירה ז'אשוב . התחלנו לעבוד בבית החרושת . אני עבדתי במסגריה. היינו עובדים בשתי משמרות ביום ובלילה. יוצאים בחשיכה וחוזרים בחשיכה. קיבלנו רק שתי פרוסות לחם שחור ושלוש מנות מרק. בשעת העבודה היו מכים אותנו מדי פעם. המתרשלים בעבודה הולקו 25 מלקות באלת-גומי.
הלכתי ונחלשתי ולא הייתי כשיר עוד לעבודה ונשלחתי לגיטו היהודי בז'אשוב . אחרי ארבעה חודשים שנראו לי כנצח נשלחתי עם אחרים למחנה הריכוז בפוסטקוב. הייתי בו כמה חודשים. עם התקרב הצבא האדום התחילו לפנות את המחנה. הוטענו בקרונות, מסענו נמשך 10 ימים. הגענו למחנה אושוויץ , אבל באושוויץ שהיתי רק שלושה ימים כי העבירו אותי לגלייביץ. שם הייתי שמונה חודשים .
עם התקרב הצבא האדום יצאנו לדרך בצעדת מוות . 15 יום שרכנו את דרכנו ברגל. החורף היה קשה והיה שלג כבד. לבושים היינו בגדים דקים. ישנו במחסנים שבצדי הדרך או תחת כיפת השמיים. כל הכושל בצעדה נורה והושלך בצד הדרך. כך הגענו מעטים למחנה הריכוז גרוסרוזאן. שם נערך מיפקד של 5000 "האפטלינגים" . משם הוסענו בקרונות-פחם ונסענו 12 יום ללא אוכל ושתייה. הגענו לבסוף לוימאר. חמש מאות איש ניספו בדרך. משם נסענו לבוכנוואלד. משם נשלחתי אחרי תקופה קצרה מותש לחלוטין עם 150 איש למחנה הריכוז מטהאוזאן. הורדנו מהקרונות ושלחו אותנו כמעט גוססים לצריפים . במחנה זה חייתי כמה שבועות. בכל מיטה צרה בצריפים נדחקנו חמישה אנשים .
חלומנו היה להחזיק מעמד עד סוף המלחמה . אך איש לא האמין בזה ואודה : לא האמנו בשמועות על התקרבות הצבא המשחרר. כבר היינו אדישים לכול.
אך היום הגדול הגיע. קדמו לו כמה ימי מבוכה. האסירים סיפרו שאנשי ס.ס. מעוצבנים שורפים ומשחיתים תעודות, הורסים את כבשני המשרפות ובכלל עוסקים בטישטוש .
והנה בא יום האחד למאי 1945 . לפתע פרצה הקריאה במחנה : קץ המלחמה , והכל החלו מתנשקים , מרחוק הגיח טנק אמריקני . רצנו לקראתו ערומים . לא היה לנו מה ללבוש, וכך קידמנו את פני היום הגדול. "
מקור :
בנימין טננבוים (טנא). אחד מעיר ושניים ממשפחה, ספריית הפועלים , 1947
1
