הלינה בירנבאום , בת 13 , בבונקר במרד גטו ורשה

122

הערת צוות המיזם המקוון ילדים בשואה : זהו אחד המסמכים ההיסטוריים החשובים ביותר על החיים בגטו ורשה במהלך המרד .

"את ליל הסדר האחרון בווארשה עברנו בבונקר. מאוחר בלילה התדפקו על דלתנו גברים זרים ממשמרת הלילה והבהירו קצרות, שיחידות רבות של הנאצים מקיפות את הגטו מכל הצדדים, קיבלנו פקודה להסתתר  מיד במקלט. מובלים במבוך , במעברי סתר שונים הגענו סוף סוף לבונקר חבוי. מאתיים אנשים שכבו כאן דחוסים על גבי דרגשים נמוכים, בקושי מצאנו לעצמנו מעט מקום.  מחניק וצפוף  ובמשך הימים הבאים זרמו אנשים חדשים  לבונקר ללא הרף . חושך כל הזמן . הבונקר הפך לגינהום! חלף שבוע אחר שבוע, ואנחנו שכבנו כל הזמן במעמקי האדמה בלי להבדיל בין יום ולילה. הרעב הציק לנו. היה לנו רק מעט סוכר בקוביות. מספר פעמים ביממה אמא נתנה לכל אחד מאתנו קוביית סוכר וכפית ריבה או שתיים, ומעט מים לשתייה- באופן כזה הצלנו את עצמנו ממוות ברעב במשך שלושה שבועות."

"אך בבונקר נמצאו גם כאלה, שלמרות שהיה להם מזון בשפע הרבה יותר מאתנו עזבו בלילות את הבונקר כדי לבזוז דברי מזון במקלטים אחרים, שמהם כבר לקחו הנאצים את היהודים להשמדה. מעולם לא היה להם די, בשאפתנותם לא השגיחו בסכנות שבמסעות הליליים. המסעות האלו הסתיימו לא פעם בטרגיות עבור הבוזזים, לעתים תכופות המיטו אסון על המקלטים , כיוון שהובילו בעקבותיהם את הגרמנים, המלשינים והמרגלים."

"לא פעם התעלפתי מרעב , אמא נתנה לי אז מנה מוגדלת של ריבה או סוכר, אבל זה לא עזר הרבה..  מהדרגש ירדתי רק כשהייתי מוכרחה ללכת לשירותים. בקושי השתרכתי לשם במקלט , ראשי היה סחרחר, רגלי לא נשאו אותי , כמעט כל הזמן נמנמתי מחולשה, מחום ומצחנה."

מעלינו , על פני השטח , התחוללו קרבות, יחידות נאציות מצויידות בנשק אוטומאטי חדיש ביותר יצאו להתקפה על קומץ יהודים, רצוצים לבושי קרעים שהעדיפו למות בכבוד בשדה הקרב מאשר בתא הגזים. תותחים, טנקים , פצצות , רימונים , מכשירי האזנה משוכללים, כלבים .

"הגרמנים הציתו בעקביות רחוב אחרי רחוב, בית אחר בית בגטו וארשה. רצחו את האנשים שמצאו במחבואים- מורדים ולא מורדים, כל היהודים , נשים , זקנים, ילדים."

"לבונקרים פחדו להיכנס, זרקו פנימה פצצות חנק, או שהציפו אותם במים. הנאצים פוצצו אפילו הריסות של בתים שרופים, כדי שאיש לא יוכל להתחבא עוד בהריסות. באופן זה ניספו  האנשים בגטו וארשה לאלפיהם. נשרפו חיים , נחנקו או טבעו במקלטים המוצפים במים מעמקי האדמה: את הנמלטים מהמוות  השיגו כדורי הגרמנים. רק מעטים  הצליחו לפרוץ את מכשול האש ולהגיע למקלטים אחרים ששרדו עדיין , כמובן אם הסכימו לכך המסתתרים."

"מצבנו בבונקר הורע מדי שעה, במיוחד בגלל העשן הצורב ולהט הבתים הבוערים מעלינו שחדר בעד לסדקים שבמקלט. נוספו אלינו עוד פליטים ממחבואים אחרים."

"אבל המריבות  בבונקר פסקו: לאיש לא היה עוד כוח לריב .. אנשים נפלו כזבובים. יחד עם כל המצוקה הזו גברו האחווה , וההבנה ההדדית  והרחמים. האנשים החלו לעזור אחד לשני , התחלקו בטיפת תרופה אחרונה: מבלי להתייחס לכך אם הנעזר היה קרוב או זר, עני  או עשיר. כל ההבדלים בינינו נעלמו. גורל משותף וטרגי  איחד לבסוף את כל האנשים המסתתרים בבונקר למשפחה אחת גדולה. למרות שהחיים בבונקר היו כגיהנום, לא חשב איש על עזיבתו מרצון והסגרתו לידי הרוצחים."

לבסוף גילו גם אותנו

 

"התחילו להתדפק , לפרוץ את המכשולים שכיסו את הכניסה לבונקר. המכשולים היו כה רבים שהסרתם ארכה שעות אחדות. אחד הבוזזים היהודים שנתפש מחוץ לבונקר בגד בנו . הוא תיאר לגרמנים בדיוק את מקום המחבוא של המקלט.

בשתיקה , מודעים לתבוסה , אבל נחושי החלטה לא להכניס את האויבים , שמענו , איך נופלים אחד אחר השני המכשולים שחסמו את הכניסה למקלט. לבסוף הצליחו הנאצים להגיע למקלט והחלו להלום בדלת המרתף , תוף צרחות איומים והבטחת פז – שנפתח להם.

הייתי כך כך מטושטשת מרעב ומריח העשן , שחדר מבעד למאוורר שלא היה אטום דיו , ולא נתתי לעצמי דין וחשבון על האסון המתקרב. רק רעם נוראי החזיר לי את הצלילות . הגרמנים פוצצו ברימון את מכסה פתח האוורור שבתקרה.  אחר כך הגרמנים הורידו סולם ארוך בעד הפתח , אחד אחרי השני החלו לרדת בו המרצחים במדים הירוקים.

הוציאו אותנו לכיכר מורנובסקי. היו פה המון חיילים גרמנים וראינו גם את אותו בוגד שהלשין עלינו תוך הצלת חייו. זיהינו אותו מייד.

בצילום : הנאצים מגלים יהודים באחד הבונקים במהלך המרד , צילום מתוך אוסף שטרופ , המפקד הנאצי שפיקד על חיסול הגטו 

הקיפו אותנו במכונות ירייה ובטנקים ממש כמו בחזית.

אחר כך הורו לכולנו להסיר את הבגדים העליונים באמצע הכביש, לגשת אל החומה ולהפנות את הגב בידיים מורמות.. ערכו חיפושים.

בילדים, בחולים ובזקנים ירו.  מי שהשמיע קול , בכה או שעשה תנועה בלתי זהירה , נפל מיריה על האספלט המוכתם מדם.

כשגררו אותנו לאומשלאג , ירדה השקיעה על הבתים השרופים של הגטו. באומשלאג המשיכו הנאצים להתעלל בנו.  למחרת העלו אותנו על קרונות בקר בדרכם למחנה ההשמדה מיידנק."

מקור וקרדיט:

הלינה בירנבאום , החיים כתקווה, הוצאת בית לוחמי הגטאות , 1983

ראו גם :

נערה בת 15: הלינה בירנבאום, מחנה מיידנק, מחנה אושוויץ, 1943 – 1944 (קישור)

הבלוג של הלינה בירנבאום (קישור).

הַנֶּצַח הוּא רַק אֵפֶר וְאָבָק: הלינה בירנבאום חוזרת לפולין

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *