המסע האחרון של ינקה, בת 10, הלוך ושוב מגטו ורשה

272

“דומה שהיה זה בקיץ 1941 . אבא שב מאחת  מנסיעותיו החשאיות למרחקים מלווה בילדה כבת עשר, ינקה, שאמר כי תישאר עימנו בדירת המסתור בקאליש. “

ינקה ואחותה הצעירה רות’קה , חיו מסוגרות  בחומות הגטו בוורשה עם אמן , רגינה , האחות הבכירה של אבא.

אבא הצליח לחדור לגטו וורשה , להבריח פנימה אמצעי מחיה , לחלץ את ינקה ולהסיעה אלינו להתאוששות. ינקה סיפרה לנו על משפחתה ועל המשפחה המורחבת בגטו. כבדרך-אגב סיפרה גם על רעב קשה, על מחלות ועל גוויות ילדים המונחות ברחובות  מכוסות בעיתונים. שילובה של ינקה במשפחתנו היה אירוע משמעותי בחיי המסתור שלי כילד בתקופת השואה.  הילדה היתה ברוכת כישרונות , שופעת מרץ ונישאת על כנפי הדימיון- “אש להבה”. בגיל שלוש ביקרה עם הוריה בארץ ישראל אך הם חזרו לפולין.

הגטו לא  שבר את רוחה , גם שם היו ילדים שהמשיכו לחלום ולשחק.

בביתנו , בדירת המסתור, היא סילקה בקלות ובחן את המשמעת הקפדנית שנכפתה עלינו על ידי ההורים. כילדה מלאת חיים היא  הייתה שרה , מדקלמת שירים, ממציאה ומביימת משחקים והצגות, בהם שותפנו בתפקידים שונים ומלהיבים. הייתה לה אישיות סוחפת המקרינה חום ושאיפה להיטיב. גם כמה מילדי השכנים הפולנים החלו עתה להגיע ולהשתתף במשחקינו.

אנו רצינו והורי תכננו , שתישאר עימנו במסתור עד לסוף המלחמה. כעבור חודשיים ינקה החלה להתגעגע לאמה ולאחותה הרחוקות בגטו. היה ברור לה ולנו שחזרה לתנאי הגטו פירושה סבל גרוע מזה שידעה מקודם, וקרוב לוודאי מוות מכוער. הכל ניסו לשכנעה שלא ניתן להחזירה לגטו, ושרצון אמה הוא שתישאר. ינקה לא יכלה לעמוד בסבל געגועיה ודאגתה . אהבתה לאם ולאחות והקשר שביניהן לא יכלו להינתק . אבי נסע עם ינקה ברכבת , הבריח שוב את גבולות הגטו , נכנס לגטו והחזיר את הילדה ינקה למשפחתה. לימים נודע לנו כי כנראה בקיץ 1942 , כשהסבל היה קשה מנשוא ולא נותרה תקווה , אז האם רגינה אספה את ינקה ואחותה רות’קה ופתחה לה ברז של גז בישול עד למות שלושתן כשהן ביחד.”

מקור וקרדיט :

יוסף קומם , העוז והחסד , מסעות בהולים מעמקי האופל , הוצאת כרמל, 2012

 

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *