זנק מאור בן 17 , עבודת פרך במכרה הפחם של הגרמנים

67

מכרה הפחם הסמוך למחנה יאנינה היה טמון בעומק 300 מטר מתחת לפני האדמה. העבודה היתה טורדנית ומפרכת, ללא שהות לנשום לרגע של מנוחה. מדי יום ביומו יציאה למשמרת. ירידה במעלית, שורות שורות , ביום או בלילה , לפי סדר המשמרת. בקיץ ובחורף היינו זוחלים במחילות המכרה, מזי רעב , שלדי אדם לבושי בגדים רטובים של בד דק ועמלים לחצוב פחם הרבה מכפי יכולתנו, כדרישת הנוגשים הגרמנים. תכופות בחורף היינו יוצאים מן המכרה ובגדינו הרטובים קופאים כגליד בכפור, ואפשר היה להציבם על הארץ.

הקירות השחורים של הפחם החצוב שבמעמקי המכרה, היו מתנוצצים בזהרורי האור הקלוש של מנורת הקרביד הקטנה .

הם נצנצו כתשבוצת של יהלומים שחורים. דומה שכל יהלום שולח קרנים לזוויות שונות במשחק של אורות וצללים. צלליות מרקדות על הקירות, חלופות ובאות, עם חלוף הקרוניות הטעונות פחם, בדרכן מן החפירה אל המעלית. אנו מעמיסים פחם או גושי אבנים על הקרוניות. אנו קודחים בורות בסלע, כדי לשים בהם חומר נפץ לפיצוץ שכבת הפחם. מוטל עלינו לנסר את הגושים ולהפריד בהם את הפחם מן הסלע. הקרוניות מגיעות כשהן ריקות. אנו מחזירים אותן כשהן מלאות, וכך יום יום- לילה נצחי במכרה של יאנינה.

בלילה הזה מנורת הקרביד הקטנה היא ידידת  נפש היחידה והנאמנה. שעות שעות היא עומדת ודולקת על ידי, ואני תפילה שתוסיף להאיר לי במחשכי שאול אלה. שלהבתה לא רק מגיהה אורה על יגיע כפי, היא מזריחה אל קרבי אור של תקוה. אף על פי שאור עמום הוא והתוחלת רחוקה. אם חס וחלילה היא כבה בעת הפיצוץ, אנוסים אנו שעות רבות לעבוד  במכרה בעלטה. אסור כאן לאסירים להחזיק גפרורים או מצת, ובכבות האור תכופות מחמת שינוי לחץ האוויר בעת הפיצוץ ובסמוך אין גרמני או אזרח מנהל-עבודה שהוא זכאי להעלות אור.

בתנאי המכרה עלולה הקרונית החולפת במהירות לדרוס מי שהוא מאתנו בחשכה.

יום אחד הבריק רעיון במוחי , אנצל את פעמון האיתות להדלקת מנורת הקרביד, אני אומר ועושה. קירבתי את פיית המנורה אל חיבור חוטי החשמל שבפעמון, והניצוץ הדליק את הגז. ההמצאה הזאת היתה לקבוצתנו לישועה גדולה. לא נהיה  עוד נתונים לשרירות לבם של צוררינו , שיעשו חסד עמנו ויאירו לנו, כאשר אנחנו תקועים באפלה שעות ארוכות. אולם הישועה לא האריכה ימים.

אחד ממנהלי העבודה הגרמנים תפס אותי בשעת מעשה ההדלקה של המנורה בפעמון האיתות.  צורר יהודים היה ונאצי קנאי. תחביבו המיוחד היה להתגנב אלינו דוקא בשעת האפילה ולבדוק אם אנו עובדים במרץ. הוא האשים אותי בחבלה. במשפט שהובאתי לפניו במטה של המחנה, ביקשו לדון אותי למוות, אבל ההמצאה והתושיה שלי מצאה חן בעיניו של מפקד המחנה הגרמני באומגרטנר, והוא פסק להשאיר אותי בחיים, בתנאי שלא אשתמש עוד בהמצאתי.

העבודה המפרכת התישה רבים מאתנו. מדי חודש בחדשו היו מוציאים מתוכנו עשרות אנשים שהוגדרו בתור “מוזלמנים” ומעבירים אותם אל תאי הגזים.

בבוקר יום אחד הבחנו בהתרוצצות בלתי רגילה במחנה הס”ס . משהו קרה. אין יוצאים לעבודה במכרה. אנשי גסטאפו רבים מגיעים מן החוץ . תכונה כזו מבשרץ לנו שצשהו עומד להתרחש אצלם. למחרת נתברר , שפרטיזינים פולניים התנפלו על המכרה והוציאו משם את כל הכמות של חומרי נפץ. “הלוואי ותרבינה שמחות כאלה”, אמרנו בלבנו בקורת רוח.

מקור וקרדיט :

זליג(זנק) מאור , דרך אלמוות : מהגיטו עד יד מרדכי, הוצאת מורשת , בית עדות ע”ש מרדכי אנילביץ’ וספריית הפועלים, 1974

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *