חייו של חיים הרצל ניצלו בשואה מספר פעמים ממש ברגע האחרון

58

 מאת: איריס ליפשיץ-קליגר|

בצילום למעלה : חיים הרצל (שורה ראשונה משמאל) ומשפחתו (רפרודוקציה: אביגיל עוזי)

חיים הרצל נולד בהונגריה ב-1937. הוא היה בן יחיד ובמלחמה התייתם משני הוריו, שרד בעזרת דודתו ובעלה ועלה לישראל. הוא גדל בתל-אביב, שירת בצנחנים והגיע עם גרעין בני עקיבא לקיבוץ סעד, שם התחתן ונולדו לו שישה ילדים. היום יש לו ולאשתו 18 נכדים ו-15 נינים. ארבעה מנכדיו משרתים בצבא, שניים מהם כלוחמים ביחידות מובחרות. ב-8 באוקטובר הם פונו לים המלח, וכעבור חמישה חודשים חזרו.

יתמות בגטו: "נולדתי בבודפשט וב-1943, כשהייתי בן שש, אבא שלי גויס. הוא הוצב במחנה קרוב לעיר והייתי מתנגב לשם ובידי הזעירות מכניס לו אוכל דרך הגדר. על פי מה שאנחנו יודעים — לקחו אותו לחזית הרוסית. בגמר המלחמה זיהו אותו צועד באוסטריה, אבל מאז נעלמו עקבותיו — כנראה נהרג בצפון אוסטריה.

הגרמנים פלשו ב-1944 ואמא ואני הועברנו לגטו. כיוון שהגטו היה קטן, לקחו בתים קרובים לגטו והוציאו משם את האוכלוסייה הנוצרית ואיכלסו אותם ביהודים. אותנו שיכנו באחד מהבתים האלה, וכדי לסמן לכוחות שיש שם יהודים — תלו כוכב בכניסה לבית. באותו זמן בעיירה כ-30 ק"מ מבודפשט נשלחה כל משפחתי המורחבת לאושוויץ. דודה שלי הצליחה לברוח וחזרה ברגל לבודפשט. קצת לפני כן הגיעו לבית שלנו בגטו אנשי צלב החץ (התנועה ההונגרית הפרו-נאצית – אנ"ל), עקרו באישון לילה את הדלת ותפסו את אמא שהתחבאה מתחת למיטה. אני זוכר את זה. לקחו אותה ביחד עם המבוגרים האחרים בדירה ומאז לא ראיתי אותה עוד.

"דודה שלי, שהגיעה לחפש את אמא, מצאה אותי והצילה אותי. היא שילמה לחייל הונגרי כדי שיסכים להוציא אותי מהבית. הם נכנסו לבית וחיסלו את מי שנשאר. היה לי מזל גדול. דודתי הביאה אותי לבית אמו של ארוסה, לימים בעלה, גברת גרובר, בשולי הגטו. הייתי אצלם כמה ימים, ואז הדודה הסבירה לי שהשיגה עבורי בשגרירות השווייצרית פתק שבזכותו אוכל להיכנס לשגרירות עם ילדים נוספים, וכך אשרוד — 'השווייצרים ישמרו עליך'. הם לקחו אותי לשגרירות, אבל אני סירבתי להיכנס, ואני זוכר שהיא סטרה לי בכעס. לבסוף הם לקחו אותי בחזרה הביתה. אחרי שבועיים הגרמנים נכנסו לשגרירות והרגו את כל הילדים. שוב ניצלתי".

ההחלטה שהצילה את חיי: "כשהכוחות הרוסיים היו בפאתי בודפשט, לקחו אותנו לגינה ליד הנהר והעמידו אותנו בשורות ארוכות. גברת גרובר הייתה בשורה הרחוקה מהמים, אני הועמדתי בשורה שליד הנהר, עם מזוודה קטנה יחד עם עוד מאות יהודים. על הדשא רצו אנשי צלב החץ עם כלבים והקפידו על הסדר. לידי עמד איש זקן, ועד היום מצלצל לי באוזן מה שהוא אמר לי: 'אני זקן ולא יכול לרוץ, אבל אתה ילד, אז תרוץ'. אני זוכר שהתלבטתי אם לקחת את המזוודה אבל בסוף ויתרתי עליה ורצתי לשורה שממול. אחרי כמה דקות כל השורה שקרובה למים נורתה. את השורה שאליה הצטרפתי החזירו לבתים. שוב המזל שמר עליי.

"בסוף דצמבר 1944 הגיעו הרוסים והמלחמה הסתיימה. שבועיים אחר כך הדודה שלי התחתנה עם הבן של גברת גרובר, וזו הייתה חתונה מאוד מיוחדת — אני זוכר היטב שבישלו שם תפוחי אדמה, וזה היה מאוד מיוחד משום שלא אכלנו אוכל חם הרבה זמן. היו בחתונה כ-30-40 איש, אבל הייתה שמחה לרגע. הדודה ובעלה הטרי אימצו אותי לביתם, והחליטו להישאר בהונגריה עוד כשנה למקרה שמישהו מבני המשפחה יחזור מאושוויץ. אף אחד לא חזר. כשהשלטון הרוסי התחזק בהונגריה, נאלצנו לברוח באישון לילה לאוסטריה יחד עם עוד כמה עשרות יהודים. משם עברנו לגרמניה והדודים שלי צירפו אותי לקבוצה של ילדים יתומים שאיתה עליתי לארץ בקיץ 1947. הייתי בן עשר.

"בארץ חיברו אותי לדודים מצד אמא ששרדו את השואה. לא היו להם ילדים. גדלתי אצלם בתל-אביב עד שהגעתי לקיבוץ סעד".

 7 באוקטובר: "אני לא מפסיק לבכות מאז 7 באוקטובר. קשה לי לעכל איך קרה לנו דבר כזה. הייתי בבית ושמעתי בומים ורעשים, אבל בשלב הזה לא חשבתי שזה שונה מכרגיל. הלכתי לבית הכנסת, וכשראיתי שאני היחיד — הבנתי שמשהו נורא קורה. רק אז הבנתי שצריך להקשיב לחדשות למרות שמדובר בשבת. כוחות בודדים של מחבלים הגיעו מול הגדר, אבל החיילים הבריחו אותם ביריות, ולכן סעד נשארה מחוץ לתחום שלהם. למחרת פינו אותנו למלון בים המלח ושם היינו כחמישה חודשים.

"חזרנו מיד כשיכולנו. אנחנו עדיין עדים לבומים בכל יום, אבל משתדלים לחזור לשגרה. לא מתלוננים, יש אנשים שסבלו יותר. האחיינית שלי גם חיה בסעד. היא פונתה ושכרה דירה במודיעין והילדים שלי מפוזרים ברחבי הארץ. אני גאה בשני נכדיי ששירתו במלחמה ביחידות מיוחדות. גם הנכדה שלי בצבא סדיר, ונכד נוסף משרת במילואים עדיין".

 לכתבה המלאה באדיבות אתר YNET

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *