ילד בן 14:  מאושוויץ לחטיבת גולני , סא"ל (במיל') אריה בן-יוסף

271

עייפים ותשושים יורדים יושבי הקרונות הנוסעים מכיוון זמברוב בתחנת הרכבת ליד בירקנאו, צועדים בהליכה אטית ברגליים יחפות אל הכניסה למחנה. מסביב עומדים חיילי אס-אס חמושים רבים, כלבים שלא מפסיקים לנבוח. החיילים צועקים, ממיינים, "ימינה שמאלה, ימינה שמאלה". "היו שם מכות, צעקות אימים, משפחות שלמות שלא הסכימו להיפרד אחד מהשני", מספר סא"ל (במיל') אריה בן-יוסף, קצת יותר משבעים שנה לאחר מכן. "זה הרגע בו הפרידו אותי מהמשפחה שלי, אני בצד אחד, אמי ואחותי בצד השני. אחי ברח עוד בדרך לשם, לא ידעתי מה קורה איתו, האם הוא חי או מת".

משם הכול התנהל מהר. הוא זוכר את עצמו לפתע בתוך אחד הצריפים, שם קיבל את המספר המקועקע עד היום על זרועו. "היתר הלכו, צעדו לכיוון הקרמטוריום. בודדים נכנסו איתי לתוך המחנה. ואני בוכה, צועק, משתגע, לא הספקתי להיפרד מאימא שלי, להגיד לאחותי שלום, אני עומד מול החלון, רואה מולי את המשרפה והעשן שיוצא ממנה. ואני, ילד בן 14, צועק ובוכה מול החלון, יודע שמשהו מאוד רע קורה. האנשים המבוגרים שהיו איתי בצריף הניחו יד על הכתף שלי ואמרו לי, 'ילד, אתה רואה את העשן הזה? אל תבכה. אל תצעק. מי יש לך שם? אימא? אחים ואחיות? עכשיו הם במקום טוב יותר'".

כשבן יוסף מתאר את הזוועות שעבר בגיל צעיר כל כך, הוא נראה שוב ילד. המבט התמים וחוסר הוודאות מתגנבים לעיניו הלמודות. החזות הקשוחה של איש צבא, ששירת שלושים ושתיים שנה בשירות המדינה והשתחרר בשנת 1977 בדרגת סא"ל, מתעמעמת. "בשביל להיות בצבא צריך לאהוב אנשים, לאהוב את המטרה ולאהוב משמעת וסדר. בלי זה, אי־אפשר להיות חייל בצבא ההגנה לישראל", חורץ בן יוסף.

לאחר שעבר במחנות עבודה, ריכוז והשמדה, ביניהם אושוויץ ובירקנאו, שרד את צעדת המוות ונמלט בנס מטלפיהם האכזריות של הנאצים, הגיע בן יוסף לגרמניה. המלחמה כבר הסתיימה ובאוויר היה ריח של התחלה חדשה. בן יוסף הצטרף לשורות האימונים של ה"הגנה" וחיילי הבריגדה. הארגונים הכינו את היהודים לעלייה ארצה ולהצטרפות לצבא, לימדו אותם להילחם והכניסו אותם לכושר. בתום חצי שנה אינטנסיבית של קורס, בן יוסף החל בעצמו לפקד בהכשרה, והדריך בעיקר ניצולים ממחנות העבודה. "הבחורים שפגשתי והדרכתי היו לרוב יוצאי המחנות", הוא נזכר וחיוך ספק חמים ספק קשוח נמתח על שפתיו. "הם היו מאוד דבקים במטרה להגיע לארץ. אני עצמי מאוד רציתי לעלות, אבל החזיקו אותי שנתיים שאמשיך להדריך". בקורס היה ידוע על המצב הקשה ששרר בארץ בתקופת מלחמת העצמאות. "האמונה של האנשים שהדרכתי הייתה מאוד גדולה, והיה רצון לעזור ולהקים את מדינת ישראל", הוא אומר ועיניו בורקות. "הקורס נתן להם את האומץ והיכולת לעשות את זה".

כשהסתיימה המלחמה, חש בן יוסף תלוי באוויר. מכיוון שלא למד, לא היה לו מקצוע וכל משפחתו נרצחה על אדמת פולין. "הדבר היחיד שנשאר לי היה הזיכרונות כשהייתי ילד", הוא אומר בעצב. "המורה שהיה לי בפולין חינך אותנו לאהוב את ארץ ישראל. הוא גרם לי להיות ציוני ולרצות לעלות לארץ ישראל, ולכן החלטתי להתגייס".

לארץ הגיע בן יוסף בשנת 1948 ונחת על אדמת המולדת בהפוגה השנייה של מלחמת העצמאות. הוא התגייס לחטיבת גולני והדריך טירונים בבית ליד במשך מספר חודשים. "לאחר מכן, עברתי לגדוד 21 של גולני והיינו בפילון, ועלינו תוך כדי המלחמה לתפוס קווים ולשמור על הארץ, עד סוף המלחמה".

בן יוסף זוכר במיוחד מקרה אחד כואב מאותם ימים, בקרב הקשה עם הסורים בתל אל מוטילה בשנת 1951. "בקרב הזה נפלו הרבה חיילים שהכרתי, חלקם גם היו בקורסים של ה'הגנה' בחוץ לארץ. באותו יום נהרגו די הרבה חיילים, ואני זוכר שהיה כתוב בעיתון שחייל אחד נהרג. זה עשה לי כאב לב מאוד גדול", אומר בן יוסף בכבדות.

"מי שהיה באושוויץ, לא יכול לומר שנשאר לו איזה זכר. מכתב, תמונה, מזכרת. לאושוויץ נכנסת ערום ויצאת ערום, נשארו רק הזיכרונות בראש", הוא אומר בעצבות. "בשואה האנשים הובלו כצאן לטבח. הגיוס לצבא ההגנה לישראל, במדינת ישראל, לא היה כדי להוכיח חוזק או עוצמה, אלא כדי להראות לכולם שהפחד כבר איננו".

מקור וקרדיט : עיתון "במחנה "

 בצילום  הפתיחה : אריה בן יוסף – מספר חודשים אחרי שניצל מזרועות הנאצים, אחז נשק ולחם על הקמת המדינה

רקע היסטורי

סוגיית גיוסם של ניצולי השואה למלחמת העצמאות היא נושא טעון ורגיש מאין כמוהו. מדובר היה במקרים רבים בניצולים שהיו שרידים אחרונים למשפחותיהם, שהגיעו ארצה ונפלו במלחמה. הסיפורים קורעי לב, אך יש לבחנם מן הפרספקטיבה ההיסטורית. לסיפור התגייסותם של הניצולים היו היבטים חשובים ביותר מנקודת הראות של האינטראקציה עם החברה הישראלית. הנתונים המספריים מדהימים – כמחצית (!) מהכוח הלוחם של ישראל במלחמת העצמאות היו ניצולי השואה. הם הורכבו ממגוייסי הגח"ל (גיוס חוץ לארץ שהחל, במידה רבה באופן ספונטני, בדצמבר 1947 במחנות העקורים) ומהעולים שעלו בין 1947-1945 .בהתאם לכך יש לציין את העובדה שזהו גם שיעורם בקרב הנופלים. מפגשם של רבים מן המגוייסים הללו עם חבריהם לצבא היה מפגש לא קל; יתר על כן, היתה בעיית השפה ובעיית חוסר הבית בעורף. אלא שללחימה היו היבטים נוספים וחשובים. הלחימה המשותפת על המדינה הקנתה לרבים מהעולים תחושה מיידית של בעלות על הארץ ושל שייכות שללא ספק זרזה את תהליך קליטתם ובמידת מה גם עמעמה את טראומת ההגירה. היבט חשוב נוסף היה להתגייסות זו, והוא קשור בטראומת השואה. הלחימה שיככה אצל חלק מהניצולים את תחושות הנקמה שתססו בתוכם והעניקה איזושהי משמעות לאסון שעבר עליהם. רבים מהם כינו תהליך זה כ'נקמת התקומה'. תחושות אלה היו בוודאי בין הגורמים לכך שעד מהרה התברר לבני הארץ כי המגוייסים הניצולים אינם נופלים מהם לא כלוחמים ולא במוטיבציה ללחימה. מצב זה עמד בסתירה לחשש שליווה את הגיוס מראשיתו ולפיו גיוסם של עולים רבים מדי יפגע באיכותו של כוח המגן הישראלי ויחלישו.

מקור וקרדיט : פרופסור חנה יבלונקה , אתר יד ושם

 

1

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *