ישראל פרומר , נער בן 14 , לשרוד את השואה בזכות חייל נאצי

364

"מפקדים וקצינים רבים בצה״ל זכו לחוות איתו מסעות בפולין, תוך ששמעו את סיפורו האישי שהיה גם לתקופת השואה יוצא דופן.
נזכור אותך תמיד ישראל ( לולק) פרומר! "

בחודש דצמבר  2019 הלך לעולמו ניצול השואה ישראל פרומר ז"ל.  אנו מביאים את סיפור חייו  …

יהי זכרו ברוך  !

"ישראל פרומן, ניצל בזכות חייל הוורמאכט גרהרד קורצבך. "בזכות האומץ שלו אנחנו ויהודים נוספים ניצלנו ממוות בטוח”

על קיר ביתו של ישראל פרומר, ניצול שואה בן 84 מחיפה, נתלתה לאחרונה תמונת חייל נאצי. נכדיו של פרומר נתקלו בה בכתבה שפורסמה לפני חמישה חודשים ב”הארץ”, שכותרתה היתה “כך הפך חייל הוורמאכט לחסיד אומות העולם”.

הכתבה גוללה את סיפורו יוצא הדופן של גרהרד קורצבך, מפקד של מפעל לשיפוץ כלי רכב צבאיים ליד קרקוב בפולין, שהציל רבים מתושבי גטו בוכניה מגירוש למחנות ההשמדה, כשהסתיר אותם במפעל. בחודש דצמבר האחרון קיבלו בני משפחתו של קורצבך, בשמו, את אות “חסיד אומות העולם” של יד ושם, בטקס שקיימה שגרירות ישראל בברלין.

“אני חי בזכותו”, אמר בשבוע שעבר פרומר. “בזכות קורצבך ז”ל, אם מותר לומר זאת על איש כזה”, הוסיף. ממרחק של 70 שנה הוא עדיין זוכר לפרטי פרטים את מה שראו עיניו ב-23 באוגוסט 1942, כשהיה נער בן 14.

קורצבך נכנס עם משאית צבאית לתוך הגטו והחל להעמיס עליה אנשים. הוא צעק עלינו. פחדנו ממנו פחד מוות. רק אחר כך הבנו שזה היה אליבי, כדי להתחזות למי שאינו ‘אוהב יהודים’. אף אחד לא ידע אז שהוא משתמש במדים כדי להציל אותנו”, נזכר פרומר. “הוא עשה כאילו הוא מסתכל ברשימה, וצרח עלי בגרמנית: ‘איך קוראים לך’. עד היום אני לא יודע אם טיפסתי על המשאית או שזרקו אותי פנימה. כולם נדחקו”, הוא מוסיף.

את הלילה בילה פרומר עם חלק מבני משפחתו במפעל של קורצבך. השערים שלו ננעלו, כדי שאף יהודי לא יוכל לחזור לגטו. כך שרדו מאות יהודים באקציה ההיא. למחרת הם שבו לגטו והמשיכו בחייהם כרגיל.

כמה חודשים אחר כך, בסוף 1942, הנאצים החליטו להיפטר מקורצבך. פרומר הוא כנראה העד החי היחיד, שראה את קורבצך בדרכו האחרונה. את רגעיו האחרונים כחייל גרמני בילה קורצבך עם רופאה יהודייה בשם הד”ר נויפלד. “הוא הגיע עם מדי א’ שלו, שכללו אקדח וחרב ארוכה. פתחתי לו את הדלת, הוא נכנס ותיכף סגרתי אותה”, נזכר פרומר, שהיה אז נער שליח במחנה. אחרי כחצי שעה הוא הבחין בחמישה חיילים גרמנים חמושים שהתקרבו לחדר. הבכיר בחבורה קרב אל קורצבך, פרק אותו מנשקו ועצר אותו. מאז איש אינו יודע מה עלה בגורלו. “היו שמועות שהגרמנים עשו לו משפט צבאי וירו בו”, אומר פרומר.

אביו, אמו ושניים מאחיו של פרומר נרצחו במחנות. רק הוא ואחותו שרדו. אחרי שניצל מהאקציה – בזכות קורצבך – הוא עבר אקציה נוספת בגטו. הפעם מצא מסתור בבונקר. אחרי שחוסל הגטו בבוכניה הוא נשלח למחנה שבנייה, שם שרד, למרות ההתעללויות של המפקד הסדיסט גז’ימק. אחרי השואה, כשגז’ימק עמד לדין כפושע מלחמה ונכלא בדכאו, פרומר עוד הספיק “לירוק לו בפנים”, כדבריו, לפני שנתלה.

התחנות הבאות במסע הייסורים שלו היו המחנות בירנקאו, ייבישוביץ’, בוכנוולד וטרזנשטט. על קורותיו אפשר לכתוב ספר אימה. “אכלתי ציפורים, בישלתי עשב, גנבתי אוכל מכלבים בכלבייה”, הוא אומר ומספר באריכות על תלאותיו.

ב-1948 עלה לישראל, לחם במלחמת העצמאות, והקים משפחה. בנותיו, אירית ורוחמה, נקראות על שמן של שתיים מאחיותיו, שנרצחו בשואה. שמונה נכדים ושלושה נינים יש לו מהן.

בעקבות הכתבה ב”הארץ”, הוא החליט לכתוב מכתב תודה למשפחתו של קורצבך בגרמניה. בחודש פברואר האחרון הוא כתב להם את הדברים הבאים: “משפחת קורצבך היקרה, בקיץ הקרוב אהיה בן 85. מאז ומעולם אני מודה לאדם שהציל אותי ממוות. את חיי אני חב לסמל ראשון קורצבך בבוכניה (פולין). הוא הציל אותי, את הורי ואת אחי הצעיר ממני בשלוש שנים מהטרנספורט למחנה ההשמדה. בזכות האומץ שלו אנחנו ויהודים נוספים ניצלנו ממוות בטוח”.

בסוף המכתב סיפר להם פרומר כי הוא היה למעשה האדם האחרון שראה את קורצבך בחיים. “הייתי העד היחיד שראה את חיילי הוורמאכט החמושים נכנסים לגטו ולבניין בו עבדתי”, כתב. את המכתב חתם: “בהכרת תודה, ישראל פרומר”.

את משפחת קורצבך איתרה לפני כמה חודשים סנדרה ויטה, עובדת שגרירות ישראל בגרמניה. היא גילתה כי המשפחה מפוצלת בין שתי מדינות בגרמניה – בוואריה וברנדנבורג – וכי שני חלקי המשפחה לא נפגשו מעולם. “קשה לי לתאר את ההתרגשות שאחזה בהם כשהתקשרתי אליהם. איש מהם לא הכיר את קורצבך, אבל הם התחילו לבכות”, סיפרה ל”הארץ”.

בתו של קורצבך מתה בתחילת השנה. ואולם בנה ובתה אותרו. לצדם נמצא גם אחיינו של קורצבך, מיכאל שול, שגר בעיר מיינץ. בעקבות הפנייה מישראל הוא העביר ל”יד ושם” תמונות של דודו וכן מסמך נדיר: מכתב שקיבלה אשתו של קורצבך אחרי שנעלם. כתבו אותו יהודים שבעלה הציל. “200 אנשים אבלים על עזיבתו”, הם כתבו לה. “נפרדנו לא רק מן הממונה עלינו, שאותו אהבנו וכיבדנו, אלא גם ממי שהיה לנו כמו אב וחבר טוב, שלו כל אחד מאתנו אסיר תודה”.

מכתבו של פרומר הועבר למיכאל שול, אחיינו של קורצבך, בתיווך “הארץ”, “יד ושם” והשגרירות בברלין. שול השיב במכתב. “אני רוצה לומר לך שמאוד שמחתי על כך”, כתב לנכדה של פרומר. בחודש הבא ייפגשו פרומר ואחיינו של קורצבך בישראל. “קורצבך הוא בן אדם שראוי לכינוי בן אדם, זה הכל”, אומר פרומר"

מקור וקרדיט : עופר אדרת , עיתון "הארץ"

ראו גם :

ישראל (לולק) פרומר ניצול שואה, פולין, בוכניה. מתוך עדותו ביד ושם. 1997.

1

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *