כיצד הצליחה הילדה רות קלוגר , בת 12 , לעבור את הסלקציה באושוויץ ?  

220

סלקציה , תהייה סלקציה . בצריפים מסוימים במועד מסויים עמדו לבחור בנשים בנות חמש-עשרה עד ארבעים וחמש למשלוח למחנה עבודה. איש לא ידע לבטח אם יש באמת מחנה עבודה בסופו של התהליך , אם כי הדבר התקבל על הדעת בשל קבוצת הגיל שביקשו לקחת . אבל אושוויץ הרי לא פעל על פי עקרונות הגיוניים.

שני אנשי ס”ס ניהלו את הסלקציה . שניהם עמדו בגבם אל הקיר האחורי הם עמדו משני צידיה של מה שהיה קרוי ה”ארובה” שחילקה את החדר לשניים . לפני כל אחד מהם היה תור של נשים עירומות או כמעט עירומות , שחיכו לשיפוטו. הסלקטור שבתור שלפניו עמדתי היה בעל פני מסכה עגולות ומרושעות והיה גבוה כל כך שנאלצתי לשרבב את צווארי כדי להביט בו. אמרתי מה גילי , והוא דחה אותי בהנעת ראש מצד לצד , פשוט כך. הפקידה שלצדו , אסירה אף היא , לא רשמה את המספר שלי . הוא חרץ את דיני כאילו גנבתי את חיי ולא הייתה לי זכות להחזיק בהם.

אמי נבחרה למשלוח למחנה העבודה . לא היה בכך כל פלא : היא הייתה בגיל המתאים , אישה מבוגרת . מספרה נרשם ובמהרה תעזוב את המחנה . עמדנו ברחוב בבירקנאו בין שתי שורות והתווכחנו . היא התאמצה לשכנע אותי שעלי לנסות שנית, לעמוד בתור של איש הס”ס האחר ולומר שאני בת חמש-עשרה.

ביוני 1944 היה חם מאוד בפולין ומשום כך היו שתי דלתות הצריף , הקדמית והאחורית , פתוחות. הכניסה האחורית הייתה שמורה , אבל השומרים היו אסירים ואמי סברה שאני יכולה להתגנב פנימה ולעמוד בתור השני. “והפעם אל תהייי טיפשה , בבקשה, ואל תגידי להם שאת בת שתים-עשרה. התרגזתי אבל היא דחקה בי לנסות שנית . הייתי מיוסרת ואחוזת פחד להיפרד מאמי אז  ניסיתי שוב לעבור את הסלקציה.

שרשרת של גברים  אסירים שמרה על החלל שבין שורות הצריפים שהיה עלי לעבור בו כדי להגיע אל הכניסה האחורית. אמי ואני עקבנו אחריהם בזהירות במשך כמה דקות. “עכשיו” היא פקדה ואני חמקתי ועברתי בעת ששני האנשים המופקדים על המשמר קראו זה לזה. התכופפתי  קצת כדי להיראות קטנה יותר , או כדי לחסות בצלו של הקיר, הקפתי את הצריף ונכנסתי  במהירות בדלת באין משגיח.

החדר עדיין היה מלא נשים . כמין אנדרלמוסיה מסודרת שררה שם , מן הסוג שאני מקשרת עם אושוויץ. הניהול הפרוסי המהולל , המושלם , של המחנות הוא מיתוס גרמני. כל ארגון טוב בנוי על ההנחה שקיים משהו שראוי לשמור עליו ולארגן אותו. כאן הארגון היה שטחי משום שלא היה היה שום דבר בעל ערך לארגנו או לשמור עליו. היינו חסרי ערך בהגדרה . הובאנו לכאן כדי להיפטר מאתנו.

קציני הס”ס שעסקו בסלקציה ועוזריהם עמדו בגבם אלי. הלכתי באין מפריע אל הדלת הקדמית , פשטתי שוב את בגדי וניגשתי בשקט אל קצה התור. פלטתי אנחת רווחה משום שהכול עלה יפה עד כה ושמחתי שהצלחתי להערים על הכללים. הוכחתי לאמי שאיני פחדנית. אבל הייתי הקטנה ביותר ובלי ספק הצעירה ביותר בחדר , לא מפותחת , סובלת מתת-תזונה , רחוקה מבגרות מינית.

קראתי הרבה על סלקציות מאז ובכל הדיווחים נאמר בפסקנות שההחלטה הראשונה באושוויץ הייתה תמיד הסופית , שמעולם לא אירע שאסיר שנשלח לצד אחד , כלומר נידון למוות , הצליח לעבור לצד האחר. טוב אפוא , אני היוצא מן הכלל הידוע.

מה שקרה אחר כך לא היה חסד שמימי אלא חסד אנושי .  הצילה אותי אישה צעירה , אסירה שהייתה הפקידה של קצין הס”ס.

התור התקדם אל עבר איש הס”ס , הלה שלא כחברו בצד האחר היה שרוי במצב רוח טוב. אם לשפוט לפי תצלומים ייתכן שהוא היה דוקטור מנגלה הידוע לשמצה, אבל כפי שאמרתי , זה לא חשוב. הפקידה האסירה שלו הייתה אולי בת תשע-עשרה או עשרים . כשראתה אותי עזבה את מקומה, ניגשה אלי ושאלה אותי , כמעט בטווח השמיעה של הבוס שלה, במהירות ובשקט ובחיוך בלתי נשכח ושחשף את שינייה העקומות : “בת כמה את? “שלוש עשרה” , אמרתי , כמותכנן. היא בחנה אותי בעיון ולחשה , ” תגידי לו שאת בת חמש-עשרה” .

שתי דקות לאחר מכן הגיע תורי ואני לכסנתי מבט אל התור האחר , חששתי שאיש הס”ס האחר יעיף בי מבט ויכיר אותי בתור מישהי שכבר דחה. הוא לא עשה זאת ( קרוב לוודאי שלא הבחין בינינו כשם שאני לא הבחנתי בין טיפוסים מסוגו). כשנשאלתי עתה לגילי השבתי את התשובה ההחלטית שדחיתי בבוז כשאמי הציעה אותה , אבל קיבלתי מפי האישה הזו .”אני בת חמש-עשרה” .

“נראת נראית קטנה” , העיר אדון החיים והמוות.

“אבל היא חזקה” , אמרה הפקידה האסירה, “תראה את שרירי הרגליים שלה. היא יכולה לעבוד” .

היא לא הכירה אותי , מדוע אפוא עשתה זאת ?

הוא הסכים. היא רשמה את מספרי ואני זכיתי בהארכת החיים.

לכל ניצול יש “תקרית המזל” שלו או שלה- נקודת המפנה שאנו חבים לה את חיינו. התקרית שלי מיוחדת במינה בשל התערבותה של אישה זרה שלא הכירה אותי .

פעולתה של אותה פקידה הייתה בחירה חופשית ורצונית. היא הייתה אסירה והיא סיכנה הרבה כשדחקה בי לשקר ואחר כך הגנה בגלוי על ילדה שהייתה קטנה מדי  לעבודת כפייה וזרה לה לחלוטין. היא ראתה אותי עומדת בתור, ילדה שנידונה למוות , היא ניגשה אלי , היא הגנה עלי, והיא הצליחה להעביר אותי .  מה עוד נחוץ בתור דוגמה לטוב המושלם ?

ב7 ביולי 1944 נלקחו כל האסירים שנותרו ממחנה המשפחות טרזינשטט אל תאי הגזים. קראתי על כך  אחרי שנים בפרסומים גרמנים .

אני ניצלתי  והצטרפתי עם אמי אל מחנה עבודות הכפייה שהיה מחוץ לאושוויץ.

למעשה כל מי שעדיין חיים כיום ועל ידם השמאלית המספר של אושוויץ הם מבוגרים ממני לפחות בשלוש השנים הללו שהוספתי על גילי. יש יוצאים מן הכלל , כמו התאומים הצעירים שדוקטור מנגלה ביצע בהם את ניסוייו הרפואיים לכאורה.

נערכנו עתה למסע ברכבת למחנה עבודות הכפייה

מקור :

רות קלוגר , נופי זיכרון , יד ושם , 2010

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *