להתחבא בארון , אוה גוליגאר, בת 10 ( בת 3 עם פרוץ המלחמה)

208

 עדות מקורית משנת 1946

מקור : בנימין טננבוים (טנא).  אחד מעיר ושניים ממשפחה, ספריית הפועלים , 1947

“נולדתי בלבוב בשנת 1936 . המלחמה פרצה ב1939, אבל ההשמדה הגדולה של היהודים היתה בשנת 1942. עוד לפני זמן הגיטו לקחו הגרמנים את אבא לעבודה והוא לא חזר. הם ערכו אקציות, מצודים , חטיפות . לא אוכל לתאר מה עבר עלינו. ממול ביתנו היו גרמנים ונורא לחשוב על כל מה שעשו שם . מבעד לחלון  הפתוח  שמענו צעקות ובכי. עצובים חכינו לשעה 9 , אז גמרו הגרמנים את עבודתם.

וזוכרת אני עוד זאת : הגרמנים עשו חיפוש אצלנו , והיתה זקנה אחת והגרמנים אמרו להם להתפשט. חיפשו זהב , נבלים! היינו כמו ארנבות ששיסו בהן כלבים, ופעם שנייה: אחותי מסתתרת . אמא בעבודה. והנה באו גרמנים. מייד התלבשתי מהר ורצתי לדודי שהיה שוטר יהודי. הוא עמד שם ודיבר עם גרמני מפוטם. לא היה איכפת לי , וצעקתי : דודי , הגרמנים רוצים לקחת את סבתא! בבקשה תציל אותה!

הוא הובילני לחדרו אשר במשטרה והלך להצילה. מבעד לחלון ראיתי את המוני האומללים. הלכו שם נשים וילדים, זקנים וגברים צעירים. כולם בדרכם למוות. למה? כי יהודים הם , חטא גדול!

אני משתוממת שזוכרת אני פרטים כאלה , אבל יש רגעים שאי-אפשר לשכוח.

אחר כך עברנו לגיטו. נותקנו מכל העולם. וכשרצינו ללכת לפולנים מכרים היינו מוכרחים להתגנב מתחת לגדרות. אמא מסרה אותי לבית של אישה פולנייה אחת. התחילו חיים חדשים . אחר כך ראינו שהיא מוסרת יהודים, ועברתי לאישה פולנייה אחרת.  שם התלחשו השכנים , שהיא מסתירה יהודיה בביתה ונאלצתי לברוח וללכת למקום-מחבואה של אמא.

אלו היו חודשים קשים ביותר . ישבנו במחבוא, היתה שם מחיצה שאותה צריך היה להרים ולהוריד ואנו זחלנו ובאנו מלמטה. קר. הרגליים התנפחו מבלי תנועה. מסתכלת אני – שם מאחורי החלון , ילדים משחקים , מחליקים על הקרח. נוסעים במזחלות ולמה אני לא ? ורק תשובה אחת : אני יהודיה .

אחר כך עברתי לכפר. אבל נודע לסבתא שתהיה אקציה וחזרתי.

גברת ל. הפולניה לא רצתה להכניס אותי בהתחלה ואחר כך עשתה לי חסד גדול בהכניסה אותי  לביתה. אמת, שלא קיבלה עכשיו שום תשלום, אבל הלא היתה אדם ולא חיה, והיתה  גם בה אהבת האדם . ונדמה לי שלא כתוב בשום מקום בספר-הדת שלה, שצריך להציל את האדם בעד כסף דוקא .

בהתחלה ישבתי שם בבטלה, ואחר כך התחלתי לעזור לה בכל. הדחתי כלים. ניגבתי אבק , וכאשר דפק מישהו בדלת- ברחתי מייד למזווה.  גר אצלה כומר אחד ושעות שלמות הייתי צריכה לנקות את הלכלוך שהותיר בקרשי הרצפה.

אז התחבאה  באזור גם אחותי, והפולניה שהסתירה אותה והפולניה שלי היו חברות, וההיא באה אלינו עם אחותי אבל הפולניה שלי לא גילתה שהיא מסתירה אותי. הייתי מסתתרת בארון ולא יכולתי לצאת אליה. שמעתי את קולה של אחותי ולא ראיתיה. ישבתי בתוך הארון. בכלל ישבתי ימים רבים כשאני מסתתרת בתוך הארון . תמיד כשבעלת –הבית  הפולניה מקבלת אורחים – אני בארון.

פעם ערכה הפולניה יום הולדת לאמה. אני התעוררתי בשעה מוקדמת ודיברתי משהו עם עצמי. בתגובה אמרה הפולניה שמהיום והלאה אישן על הרצפה במטבח כי אינני יודעת לישון בחדר-המיטות. ואז הוזמנו הרבה אורחים ואני ישבתי בתוך הארון. כשהלכו עזרתי לה לשוטף את הכלים ואחר כך הלכה לחדרה וציוותה עלי לשכב על הרצפה.

אחר כך התחילו הסובייטים לכבוש את לבוב . בלילה נערכו הפצצות.  היה זה נורא. רצנו למקלט וישבנו שם כל הלילה. אחר כבש הצבא האדום את העיר , וזה הכל.”

 מקור : בנימין טננבוים (טנא).  אחד מעיר ושניים ממשפחה, ספריית הפועלים , 1947

  הערת עורך המיזם ילדים בשואה : בנימין טננבוים (טנא) נסע בשנת 1945 לפולין ולאוקראינה שם הקים בתי ילדים למאות ילדים יהודים יתומים ובמשך הזמן הזה הוא גם ראיין אותם ורשם את העדויות שלהם.

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *