לולק רוזנבלום , בן 13 ,  הבריחה מרכבת המוות

368

עדות משנת 1946:

“לגטו ורשה גורשו היהודים מן הכפרים והעיירות הסמכות. בחדר אחד גרו כמה משפחות ולא היה מפלט מבכייתם של הילדים הרעבים, שהתחננו על פת-לחם.

לא ניתן היה להשתכר לפת-לחם , רעבו גברים בעלי מקצוע וילדים, ומה יכולתי לעשות אני נער בן 11 , שמוטל עלי לפרנס את אמי ואחותי ?

אך דוקא הילדים הצעירים , בעלי פרצוף ארי , היו המבריחים, אלא שפרצו להם דרך בתעלות-הביוב והביאו אתם מזון ומצרכים. אף אני נמנתי עליהם. אחת היא לי – למות ברעב או בכדורים של זקיף גרמני השומר את חומות הגטו. גם בצד הארי צריך היה להזהר ממלשינים שהיו מרובים.

כאשר שבתי מהצד הארי בלילה גיליתי לצערי כי אמי ואחותי נשלחו לטרבלינקה .

נשארתי לבד .

הגרמנים החלו לערוך מצודים על יהודים המסתתרים בצד הארי . נאלצתי לעזוב את ורשה.  פולניה אחת עזרה לי להשיג תעודת זהות ארית ויצאתי לסארוצ’אק בריחוק 15 קמ”צ מטרבלינקה .

בסארו’צק רעיתי פרות אצל כפרי אחד ואחר כך עבדתי אצלו עבודת שדה חקלאית. יום אחד התעוררתי לקול יריות , קפצתי ממיטתי , אך איחרתי את המועד . לבקתה נכנס ז’אנדרם והוציאני החוצה , שם עמדה חבורת צעירים שנגזר עליהם להישלח לגרמניה.

הוכנסנו לקרונות .אחרי 9 ק”מ החלטתי לברוח . בדמיוני הקודח הופיעה דמותה של אמי, היא הוסיפה לי כוח. תוך כדי הנסיעה קפצתי מהקרון. שמעתי שריקה נוקבת . שתי יריות ונפלתי שותת-דם . התעלפתי.

כשהתעוררתי הייתי חבוש ומוטל על ספסלו של מנהל –התנועה ( שירות הרכבות היה פולני) . כאב איום בידי השמאלית. ידי נקעה, והיו לי חתכים בלחי. מסרתי למושיעי את שמו של בעל-הבית שלי בכפר ואליו נשלחתי. שכבתי חולה חודש וחזרתי לעבודתי הרגילה.

מדי פעם פרצו ז’אנדרמים לכפר בחפשם אחר יהודים מסתתרים . באחד הימים נתפסו 12 יהודים ונורו בפומבי . הייתי אנוס להסתכל במחזה. הם נצטוו להתפשט ערומים בקור החורפי ושוביהם הגרמנים התעללו בהם.  אחר כך הוכרחו לחפור בור לעצמם. אחד הקורבנות החזיק ילד פעוט בזרועותיו . כאשר כיסו בעפר את גופותיהם , החל ילד זה שהיה כנראה חי ופצוע בלבד , גונח מרות.

באוגוסט 1944 החלו הגרמנים נסוגים בבהלה.

עם התקרב החזית רתמוני הגרמנים לעבודה בחפירות-מגן. עמדנו במים עד הברכיים וחפרנו, תחת אש חיל התותחנים הסובייטי. אך לילה אחד פתח הצבא האדום בהסתערות . הגרמנים נסוגו. אני עם עוד 2 נערים הסתתרנו בתעלה ובה שכבנו 4 שעות. שמעתי הד התפוצצות על הגשר שהועף ואחר כך קולות “הורה” מרעימים. החיילים הרוסים הגיבורים נהרו קדמו וב-4 לפנות בוקר הייתי משוחרר .

חזרתי לורשה ב17 בינואר 1945 עם החיילים הרוסים , אך לא מצאתי איש וגם לא יהודים . שאלתי בנפשי היכן נפלו יקירי?  במרד ורשה או בתנורי טרבלינקה ?.

ליבי נותר כולו פצע פתוח וקרוע מצער . העם היהודי ימשיך במלחמתו על זכות לחיים ובית  לאומי משלו .”

מקור :

בנימין טננבוים , אחד מעיר ושניים ממשפחה , ספריית הפועלים , 1947

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *