מאבק ההישרדות של אלכס ואחותו ושאלת הזהות היהודית אחרי המלחמה

345

אלכס צ'ובן מלבוב היה בן ארבע עשרה כשברח עם אחותו הצעירה ממנו בשנתיים מאתר ההריגה , לאחר רצח הוריהם. כשפנו לעבר הכפרים וביקשו עבודה אצל האיכרים , נאלצו להיפרד זה מזה. האחות התגלגלה למנזר בפשמישל ועקבותיה אבדו לו. ואילו הוא התקבל לעבודה בפלבניה ( משק כנסייתי)  אצל כומר אנטישמי, שלא חשד בו כלל שהוא יהודי . מה ששמע מפי הכומר על היהודים , לא היה  בו כדי לחבב עליו לא את הנצרות ולא את הפולנים. בקיץ 1944,  כשחרר אותו הצבא הסובייטי כבר היה נער בן חמש עשרה, לא ידע מה עליו לעשות , ולכן המשיך בעבודתו השגרתית. בתוך כך הגיעו לאוזניו שמועות שגם הרוסים הורגים יהודים , שמועות שלא היו בלתי סבירות בעיניו.

יום אחד הזדמן לעיר הקרובה והופתע לראות יהודים ניצולים מסתובבים ברחוב , בעוד החיילים הרוסים אינם נוגעים בהם לרעה. רק אז גמלה בלבו ההחלטה לחזור לעיר הולדתו לבוב. בדרך התעכב בפשמישל ובאקראי פגש ברחוב את אחותו מטיילת עם נזירה. זאת הייתה פגישתם הראשונה אחרי כמעט מאז נפרדו, תקופה שבה לא ידעו זה על גורלו של זה. זאת הייתה פגישה בין אח ובין אחות מיותמים. לאכזבתו של אלכס , אחותו כלל לא שמחה לקראתו , ופחדה שבגללו יזהו אותה שהיא יהודייה. הוא ביקש ממנה שתצטרף אליו, אך היא סירבה והודיעה לו שהיא מאמינה בישו ואינה רוצה להיות יהודייה .

בלבוב נכנס אלכס לבית יתומים עירוני שהייתה בו קבוצה של יתומים יהודים ניצולים כמוהו, השתלב ביניהם והחל ללמוד בבית הספר.  על גורל אחותו שנשארה במנזר לא נתן משום מה את דעתו.

כעבור כחצי שנה הגיע אליו מכר פולני וסיפר לו שפגש באחותו בפשמישל, וכששאל אותה אם יש בדעתה להצטרף לאחיה , מיהרה לנתק מגע ממנו, והתנהגותה נראתה לו מוזרה.  רק אז גמלה בלב אלכס ההחלטה לצאת לפשמישל ולהוציא אותה מן המנזר ויהי מה. אחרי מסע הרפתקאות הגיע אליה אל המנזר וניסה לשכנעה להצטרף אליו, פורט על נימי רגשותיה המשפחתיים ומזכיר לה שהם השרידים האחרונים מכל משפחתם שהוכחדה. הוא הבטיח לה כי תוכל להוסיף וללכת לכנסייה כל אימת שתרצה, ובלבד שתצטרף אליו , אך בלא הועיל. רק כשאיים עליה , כי אם לא תסכים לצאת מהמנזר מרצונה , יוציא אותה ממנו בכוח בעזרת המשטרה ויגלה שהיא יהודייה , התרצתה וחזרה עמו ללבוב .

ככל שהסיפור נשמע מוזר , הוא אינו חריג לתקופתו. מדובר בשני ילדים גדולים ונבונים שסבלו סבל רב. אחרי שהתייתמו מהוריהם , חרב עליהם עולמם. בשעת מאבק ההישרדות שלהם, הם עשו מאמצים גדולים למצוא לעצמם אחיזה כלשהי, כדי שיוכלו להתקיים במובן הבסיסי של המושג. כלומר שיהיה להם אוכל לשובע , קורת גג ומקום להניח בו את ראשם. כשמצאו פינה כזאת- הוא בבית האיכרים בכפר , והיא במנזר – הם לא מיהרו להינתק ממנה. כל עוד לא ראו לפניהם חלופה טובה יותר המבטיחה את עתידם, ויהיו תנאיהם קשים ככל שיהיו . היה צורך  בגורם חיצוני שיעורר אותם לגייס מחדש את כוחות הנפש שלהם, כדי שייחלצו מהמצב ששקעו בו וינתקו מהסביבה שנקלעו אליה. המפגש של אלכס עם הצבא הרוסי המשחרר לא שכנע אותו כי הוא אכן חופשי וכי לא צפויה עוד סכנה לחייו. כל עוד לא ראה במו עיניו יהודים מסתובבים חופשיים ברחוב , הוא לא ידע שחרור מהו. אחותו , אחרי כל מה שחוותה בשיטוטיה בין בתי מכרים ואיכרים שדחו אותה, זכתה לבסוף למעט שלווה בין כותלי המנזר , תמורת התכחשותה לזהותה היהודית . היא הייתה מוכנה לוותר על הכול , ובכלל זה  על הקשר עם אחיה, היחיד שנשאר לה מכל משפחתה, ובלבד שיניחו לה לחיות בשקט . שניהם ידעו שכל יקיריהם נכחדו ואין להם עוד בית לשוב אליו. דומה שאין כמו המפגש המנוכר הזה בין האחות לאח , והקושי שלהן לחזור ולהתקרב זה אל זה, להמחיש את התהליכים הנפשיים הקשים שעברו על הילדים והניצולים מאז איבדו את הוריהם וניתקו מביתם.

מקור וקרדיט : נחום בוגנר, בחסדי זרים, הצלת ילדים בזהות שאולה בפולין , יד ושם , 2000 ,  עמודים 187-189

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *