התרגום והסיכום מאנגלית נעשו ע"י צפרית גרינברג , עורכת תוכן משותפת במיזם המקוון "ילדים בשואה"
איתור הכתבה באנגלית נעשה ע"י קבוצת הפייסבוק "כי אנחנו העדים הבאים"
אחת הטרגדיות שגרמו הנאצים ואשר נשתכחה מהזיכרון הקולקטיבי, חושפת את אכזריות הכיבוש כלפי הצעירים והפגיעים ביותר מבין הקורבנות. מחנה 'הריכוז' לילדים פולנים בעיר לודז', ששמו שונה על ידי הגרמנים לליצמנשטט, שהוקם ב-1 בדצמבר 1942, בולט במערכת המחנות הגרמנית כמחנה היחיד לילדים בכל השטחים שכבשה גרמניה הנאצית. אף על פי שילדים רבים נכלאו במחנות גרמנים אחרים במהלך המלחמה, ילדים פולנים נאלצו להתמודד עם האכזריות של המשמעת הגרמנית ועם הסדיזם של שומרי האס-אס לגמרי לבדם, ללא כל הגנה או תמיכה מצד אסירים בוגרים. גופם הצעיר נחשף למערכת המחנות האכזרית והלא אנושית שנועדה להעניש, לנצל ולהשפיל את רוחם.
המחנה הוקם בתוך גטו לודז' ונוהל על ידי האס אס. הילדים, מגיל שנתיים עד שש עשרה, הוכו באופן שגרתי, הורעבו וקיבלו עונשים משפילים וקשים. הם נאלצו לעבוד בתנאים מפרכים, וגופם של רבים מהם, לא עמד בקושי והם מתו ממחלות ומעייפות.
מספר הילדים שנכלאו במחנה אינו ידוע. מכון הזיכרון הלאומי של פולין (IPN) מנסה לבדוק את המספרים. במהלך השנים מאז נסגר המחנה כאשר הצבא האדום הגיע ללודז' ב- 19 בינואר 1945, נעו ההערכות בין מספר נמוך של כמה אלפים ועד למספר של 13,000 ילדים, שהוא מספר בלתי סביר. כך גם לגבי מספר מקרי המוות. הנתון הנמוך ביותר, ממסמכים גרמניים בזמן מלחמה, הוא 72, אם כי ה-IPN סבור כי המספר מעט גבוה יותר.
סיפורו של המחנה נותר בלתי ידוע יחסית בפולין ובעיקר מחוצה לה. יואנה פודולסקה-פלוקה, מנהלת המרכז לדיאלוג על שם מארק אדלמן בלודז', מאמינה שהמחנה צריך לקבל תשומת לב מיוחדת. "הוא נוצר במיוחד לילדים. בכל פעם שמשהו רע קורה לילדים יש תחושה אינסטינקטיבית שזה לא בסדר. לרכז ילדים במקום אחד כדי להשתמש בהם, להכות אותם, להרעיב אותם, לשלול מהם חינוך – כל זה נוגד את זכויותיהם של ילדים. הניצולים אמרו שמכיוון שזה קרה לילדים זה לא טופל ברצינות. איש לא יכול היה להאמין שמטפלים בהם לא טוב. כמו כן, בגלל המקום בו היה המחנה ממוקם, רוב האנשים חושבים שזה היה רק חלק אחר בגטו, אך הם המומים כאשר הם מגלים שזה היה מחנה אחר לגמרי".
המחנה הוקם מכיוון שלגרמנים הייתה בעיה מה לעשות עם ילדים פולנים שנעצרו בגין גניבות קטנות, הברחות וסחר ברחובות, כמו גם עם ילדים שהוריהם נהרגו או נעצרו. בסופו של דבר הוחלט לבודד שטח בגטו לודז' סביב רחוב פשמישובה. אזור המחנה הופרד מהגטו על ידי גדר עץ גבוהה שהוקמה על ידי יחידות עבודה של יהודים. צריפי עץ שנבנו לילדים נתנו הגנה מועטה מפני הקור במהלך החורף, ואילו השומרים הגרמנים התאכסנו בבניינים מלבנים. כל הילדים אולצו לעבוד בסדנאות וקיבלו מכסות יומיות שיש לעמוד בהן תחת איום בעונש. הבנים יישרו מחטים וייצרו נעליים מקש, סלי נצרים, חגורות למסכות גז וחלקי עור לתיקי גב, ואילו הבנות עבדו בכביסה, במטבח, בבית המלאכה לחייטות ובגן.
העדויות של האסירים לאחר המלחמה מספרות על רעב מתמיד. לארוחת הבוקר קיבלו הילדים פרוסת לחם וחצי ליטר קפה שחור, לפעמים ממותק בסכרין. ארוחת הערב הייתה ליטר מרק לפת או מרק תפוחי אדמה עם עלי סלק או כרוב. לפעמים קיבלו כפית ריבה. עונש אופייני היה שלילת אוכל. כתוצאה מכך, הילדים במחנה סבלו מרעב כרוני. הם הפכו למומחים בציד ציפורים ומכרסמים ופיזרו זבובים וחרקים מתים במי המרק. הכביסה התקיימה בחוץ ללא קשר למזג האוויר. רחצה בסבון והחלפת תחתונים היו נדירות. עד לאביב 1944 לא היו חדרי רחצה. ולמרות זאת אם סבלו מכינים או מלכלוך נענשו הילדים על ידי מלקות או על ידי מניעת מזון.
חלק מהשומרים היו אכזריים במיוחד כלפי הילדים. אדוארד אוגוסט, שומר אס אס ממשפחה גרמנית בלודז' היה ידוע לשמצה כסדיסט שביצע פשעים רבים כלפי הילדים חסרי ההגנה. יוזף ויטקובסקי בספרו "מחנה הריכוז הנאצי לילדים בלודז'" מתאר את האיש ומעשיו: "הוא היה שיכור ללא הרף. הוא היה כל יכול. הוא נהנה להשפיל אסירים בעינויים בלתי נתפסים. הוא היכה ובעט בהם במקומות הרגישים ביותר, קבר אותם בארגזי חול, טבל אותם בחבית מים, תלה אותם ברגליים על שרשרת והוריד את ראשם למיכל עם חומרי סיכה לרכב משומש, הוא חתך איברי מין עם סכין, היכה בעקבם וכיבה סיגריות על חזה האסירים".
רמת אכזריות זו זעזעה אפילו את עמיתיו לאס אס, שלעתים ניסו לעצור אותו מלהתעלל בילדים. בסופו של דבר, התנהגותו האגרסיבית של אוגוסט הובילה לסילוקו מתפקידו והוא נידון על ידי בית משפט בגרמניה לא על פשעיו אלא על אי-ציות. מבין הנשים השומרות זו שהייתה בעלת המוניטין הגרוע ביותר הייתה סידומיה באייר, אף היא מלודז', שכונתה פראו דוקטור מכיוון שניהלה את מרפאת המחנה. היא נהנתה לגרור ילדים חולים לשלג ולשפוך עליהם מים קרים, והייתה מלקה, מכה ובועטת בהם ומונעת מהם ארוחות. בעוד מרבית שומרי המחנה לא נשפטו, סידומיה באייר ואדוארד אוגוסט נעצרו בלודז' לאחר המלחמה ונשפטו למוות בגין הפשעים שביצעו כלפי ילדים פולנים במחנה.
המחלות השכיחות ביותר מהן סבלו הילדים היו דלקת ריאות, דלקת קרום המוח, שחפת, כיבים בעור, בפה ובגרון, צפדינה, שלשול דמי ואפילו שיתוק. במרפאת המחנה היו חסרים חומרים בסיסיים כמו צמר גפן, תחבושות ויוד. לאחר הדיווח והרישום בספר, רוב החולים שוחררו בטענה שהם מעמידים פנים שהם חולים.
המחנה תפקד עד תום הכיבוש הגרמני בלודז' ב-19 בינואר 1945. עם פתיחת השערים היו בו כ-800 אסירים קטינים. רבים מהם ניסו לחזור לביתם או שנאספו על ידי הוריהם. אחרים, שעזבו את המחנה בעצמם, אך לא הצליחו להתמודד עם החיים בחוץ בעיקר בגלל מחסור במזון, חזרו למחנה. מעדויות של אלה שהשגיחו עליהם באותה תקופה, הם היו שונים מילדים אחרים. התנהגותם דמתה להתנהגות של בעלי חיים. הם השליכו את עצמם לעבר המטפלים הפולניים שלהם, והתייחסו אליהם כאילו היו שומרים גרמנים. ככל שחלף הזמן חל שיפור איטי. ועדיין הם התקשו להשתתף במפגשים עם הרבה אנשים, ללכת בזוגות או לשמוע שריקות. כל אלו הזכירו להם את המחנה.
הקשיים של הילדים לא תמו עם השחרור. בתחילה לא התייחסו אליהם כאל קורבנות, מכיוון שכביכול לא היו במחנה ריכוז והם נאלצו להילחם שנים רבות כדי להיות מוכרים ככאלה. רבים מהם גם היו צעירים מכדי לדעת את זהותם וחלקם לא הצליחו מעולם לגלות מי הם.
בשנת 1971 נחשפה אנדרטה מרגשת לקורבנות, המתארת ילד במצב של תת תזונה וראשו טמון בתוך לב שבור של אמו. בכל שנה ב-1 ביוני, מתקיים טקס הנצחה באנדרטה ביום הבינלאומי לזכויות הילד. קצת מעבר לגבול המחנה, בבית הספר היסודי הוקם חדר הזיכרון המציג תמונות ומסמכים רבים מהמחנה וכן מודל של המחנה המקורי. למרות כל זאת, המודעות לקיומו של המחנה נותרה בלתי ידועה יחסית, אפילו בלודז'. יתכן שנדחקה מהזיכרון בשל אירועים דרמטיים יותר. בכתובת על האנדרטה נכתב: "חייכם נלקחו מכם; היום אנו מציעים לכם רק זיכרון". עבור רוב האנשים זוהי הבטחה שלא מולאה.
מקור:
2