מסע ההישרדות של אסתר זילבר , ילדה באיטליה , בתקופת מלחמת העולם השנייה

208

מאת : אסתר  זילבר ( מילאנו)

כשהייתי בת 12 יצא חוק באיטליה הפשיסטית להפלייה בין היהודים לבין העם האיטלקי הקתולי. לנו (הילדים היהודים) היה אסור יותר ללכת לבתי ספר עם ילדים “אריים”. וכך, בתחילת שנת הלימודים  היהודים ידעו שאין להם בית ספר ללכת אליו. אך ההורים שלנו ארגנו תוך כמה שבועות בית ספר לילדים יהודים. עד כיתה י”ב ואפילו י”ג. חוץ מבני משפחתי לא היו לי כמעט חברים יהודים (מכיוון שלא היו הרבה יהודים בבתי הספר של המדינה). לביה”ס היהודי, הייתי צריכה ללכת ברגל רבע שעה עד החשמלית ולאחר-מכן לנסוע בחשמלית (סוג של אוטובוס שנוסע על חשמל) בערך חצי שעה נסיעה. רוב החברים שלי מביה”ס היהודי גרו ברובע שליד בית הספר.

בכיתות היה מס’ קטן של תלמידים, עד 25 תלמידים (אבל היו גם כיתות של 7-8 תלמידים), המורים היו מאד טובים מכיוון שאלו היו מורים שפוטרו מהאוניברסיטאות (של היותם יהודים) והלימודים היו ברמה גבוהה  מאד (שלושת השנים האחרונות היו ברמה אוניברסיטאית). בית הספר היה מוכר ע”י המדינה כך שכל הבחינות שעשינו בבית הספר היו מוכרות ע”י השלטון האיטלקי.

שנים אלו זכורות לי כשנים מאושרות בבגרותי, מכיוון שהייתי מוקפת חברים והיו הרבה התארגנויות לטיולים ולמסיבות. חשוב לציין כי כל זה קרה בזמן שמלחמת העולם השנייה כבר השתוללה ואיטליה הייתה במלחמה מאוד אכזרית בחורף הרוסי ובאפריקה (נפלו אלפי איטלקים).

המלחמה עדיין לא נגעה ביהודים ברומא (הם לא היו “ראויים” להתגייס לצבא- למזלנו) – ואנחנו, הצעירים, דיי חגגנו בבית הספר היהודי בזמן שהמלחמה השתוללה. אני זוכרת שהיו מעט יהודים שהתנצרו בשביל להציל את עצמם מהחוקים האנטי-יהודים. כשסיימתי את לימודיי,  היו בעיות של מחסור במזון והייתי הולכת כל יום לשוק לקנות ירקות או נוסעת באופניים למשקים שמחוץ לרומא כדי להשיג ביצים או גבינות. בספטמבר 1943, ממשלת איטליה ביקשה מבנות הברית הפסקת אש: קודם לכן, עצרו את מוסוליני – שהיה מנהיג איטליה וחיסלו את המשטר הפשיסטי.  כתוצאה מכך, הגרמנים שקודם לכן היו בני ברית כבשו את איטליה.

באותם הימים אבי היה חבר בהנהלת הקהילה היהודית של רומא ולכן היה מעודכן בפרטים וידע כל מה שהתרחש. עם כניסת הגרמנים לרומא, הם באו לוועד הקהילה ואמרו שאם הקהילה היהודית תיתן 50 קילו זהב – לא יגעו בהם, בהתחשב שרומא היא בירת הוותיקן. היהודים אספו בקושי רב את הזהב, שקלו את הזהב לפני הגרמנים, ולאחר מכן התברר שהגרמנים לא שמרו על מילתם, באו למשרדי הקהילה ולקחו את כל הרשימות והכתובות של היהודים ברומא. אבי שהיה נוכח בפלישה, מיד בא הביתה ואמר: “ברגע זה אנחנו יוצאים מהבית”.

ההורים, אני ואחותי (אחי ברח לפני-כן, מרומא עם עוד שלושה צעירים לכפר נידח בערים – מכיוון שידעו כי הגרמנים לקחו את הצעירים “לעבוד בגרמניה”). בהתחלה הלכנו לבית של חברה נוצרייה וביקשנו מהוריה לארח אותנו (רק את הבנות) אך סירבו. לאחר מכן הלכנו לחבר טוב וותיק של אבא, הוא קיבל אותנו לביתו -אך זה היה לזמן  קצר, עד שהגרמנים הדביקו פליירים על הקירות ובהם נכתב כי מי שיארח אדם יהודי בביתו, יידון לעונש מוות. ב-16 באוקטובר, הצבא הגרמני עבר בכתובות של בתים מסוימים ולקח את כל היהודים שנמצאו שם.

חבר של אבי פחד ועזר לנו למצוא מקום אחר. בינתיים קיבלנו תעודות זהות מזויפות של פליטים מהעיר הדרומית נפולי, כך שלא יכלו לבדוק ולדעת אם אנו יהודים.- (חשוב לדעת כי המרחק מנפולי לרומא 200 קילומטר, באותה תק’ בעלות הברית כבר כבשו את נפולי אך לקח להם שנה שלמה לעבור מרחק זה מפני שיש הר גבוה בין רומא לנפולי שחסם את המעבר ואלפי חיילים נפלו שם בעת המלחמה).

החבר של אבי מצא לנו מקום בפנסיון. מנהלת הפנסיון ידעה שאנחנו יהודים, אך אף אחד מהאורחים האחרים שהיו בפנסיון לא ידעו זאת.

גרנו בפנסיון חצי שנה. יהודים רבים מצאו מקלט במנזרים שנפתחו לכבודם בעקבות הפקודה של האפיפיור, וברומא הגרמנים לא העזו להיכנס למנזרים (דבר שעשו בכל יתר הערים באיטליה). בזמן שהיינו בפנסיון נודע לנו כי הגרמנים נכנסו לכפר בו הסתתרו אחי ושלושת חבריו בחיפוש אחרי פרטיזנים ולקחו אותם לבית סוהר בעיר המחוז. השומר בבית הסוהר היה פשיסט שהחליט להציל את אחי וחבריו מפני שחשב כי המלחמה הולכת להסתיים לרעת הגרמנים והפשיסטים, ופחד על עצמו – הוא שכנע את הגרמנים שהבחורים אינם יהודים ואינם קומוניסטים וכי צריך לשחרר אותם. (לאחר המלחמה לפשיסט ששחרר אותם היה משפט והבחורים העידו לטובתו וכך הוא ניצל מכניסה לבית כלא). אחי וחבריו הגיעו בוקר אחד לרומא, ואירחנו את אחי (רוברטו) לכמה ימים בפנסיון.

אחר כמה ימים אחי מצא מקלט כעובד בהסקת האש לחימום בבית מלון גדול שהיה שייך לבעלי הפנסיון שלנו. בבית מלון זה, התארחו הקצינים הגרמנים בחופשות. בפנסיון היו הרבה אנשים, והתיידדנו עם כמה מהם מבלי שידעו כי אנחנו יהודים. ביניהם הייתה משפחה של רופא צבאי (רופא שהיה שייך לצבא המחודש של מוסוליני), היו במשפחה האבא- רופא, אמא – אחות וילד קטן כבן שלוש. בנם היה ילד מוכה, (כולנו ידענו שההורים הכו אותו מכיוון שהוא עשה את צרכיו במכנסיים) הוא היה ילד מאוד חכם וכולם אהבו אותו. ידענו שהוריו הענישו אותו לשווא והוא פחד מהם. במרץ, 44 בעל הפנסיון סגר את הפנסיון באופן פתאומי והוציא משם את כל האנשים. משפחה זו הציע לנו לשכור איתם דירה ולגור ביחד. אנחנו התלבטנו מכיוון שאם היינו מסכימים להצעה, חיינו היו נהפכים ל”גיהנום” מפני שלא אהבנו את הזוג הזה, אך מצד שני ידענו כי הם בטוחים שאנחנו יהודים. לא היינו יכולים  לסרב להם מהפחד שהם שיסגירו אותנו. אך אז פתאום קרה נס, והרופא צווה מהצבא לעזוב את רומא ולעבור לצפון איטליה – וכך ניצלנו. השכרנו דירה, ועברנו לגור בה יחד עם אחי רוברטו, ובשישי ליוני (ביום הולדתי) 1944, רומא שוחררה והייתה שמחה גדולה, כל החברים שלי באו לחגוג איתי את יום הולדתי ולאחר מכן הסתובבנו כשיכורים משמחה ברחובות רומא כאשר כל העם ירד לרחובות בשביל להריע לצבא האמריקאי ששחרר אותנו.

מקור וקרדיט :

מאגר סיפורי מורשת – תכנית הקשר הרב-דורי , 2017

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *