"נישקתי את האדמה": קבר האחים ששינה את חיי התינוק שניצל מברגן-בלזן

335
הוא נולד במאי 42' בעיר דברצן בהונגריה, המוכרת כיום בעיקר בזכות האוניברסיטה לרפואה שמושכת אליה כיום צעירים ישראלים רבים. בן יחיד לעקרת בית ולאב מוריץ (משה), תלמיד ישיבה שהחזיק בנכסים רבים ובהם בית המרקחת המקומי. באותה שנה נלקח מוריץ על ידי ההונגרים לגדודי עבודה ויואל הפעוט נותר לבד עם אמו.

 בדצמבר 44' בשיאה של פעילות מכונת ההשמדה הנאצית הגיע גם תור הנשים והילדים של העיר כשהיעד הוא אחד – המשרפות של אושוויץ. אלא שאחרי ששמונה רכבות עמוסות ביהודי האזור יצאו לדרכן, החלה הקבוצה בה היה קופרשטיין ואמו להתעכב בדרך. "כאן ניצלתי בפעם הראשונה", הוא מספר, "ברגע האחרון הוחלט שהרכבת שלנו תצא לעבודות כפייה באוסטריה. ממש נס".

קופרשטיין היה אז תינוק. זיכרונות של ממש אין לו, את התמונה השלים מהסיפורים לאורך השנים. זמן קצר לאחר ההגעה לאוסטריה הוא נשלח יחד עם אמו לברגן-בלזן. "איך תינוק כמוני ניצל ממחנה כל כך אכזרי?", הוא תהה, "עד היום אני לא יודע. ישנתי עם אימא שלי ואחותה ואני יודע שהן גנבו סלק ופה ושם אכלו מזון של בהמות שהן השיגו. היו במחנה אולי עוד שני ילדים כמוני".
הזיכרון היחיד שנותר לקופרשטיין נותר על פניו: חתך קטן על פניו. "כנראה שמשכתי איזה קוט שהפיל עליי משהו שפתח לי את העין". באפריל 45' שוחרר המחנה על ידי האמריקאיים. קופרשטיין, בקושי בן שלוש, שב עם אמו לדברצן בהונגריה, והשניים חיכו בתקווה למוריץ. "עוד במחנה הם היו כותבים מכתבים לאבא שלי, בתקווה שיוכלו לשלוח לו אותם יום אחד", הוא מספר, "לאף אחד לא היה מושג איפה הוא. אמי הייתה ניגשת לכל יהודי שחזר מהמחנות: 'מכירים אולי את קופרשטיין מוריץ? פגשתם אותו?'. לאנשים כבר לא היה נעים ממנה. בסוף ריחמו עליה ואמרו לה שהוא מת, אבל האמת היא שאף אחד לא באמת ידע. יום אחד סיפר לה אחד היהודים שאבא שלי מת בבוכנוולד במהלך חול המועד פסח, ככה שנים ידעתי מתי להגיד קדיש".
0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *