סיפור השרדותה של  לנקה כפעוטה בשואה

430

"שמי לנקה (לינה) זיסמן-אתרוג ואני ניצולת השואה.

גדלתי באזור אוקראינה המערבית, שם מלחמת העולם השניה התחילה ב 22 ביוני בשנת 1941.

הרוסים נסוגו והחיילים הרומנים הגיעו. החיילים הרומנים בפיקוח הגרמנים החלו לעשות פוגרום על הבתים היהודים, זאת אומרת: גנבו, הרסו והרגו. החיילים הוציאו את היהודים ממחבואם לכיכר המרכזית, הורידו מהם את הבגדים כמעט עד כדי היותם ערומים, ואז הכריחו את היהודים לערוך מארש- תהלוכה קבוצתית , למחנות ריכוז. המסע למחנות הריכוז היה קשה והתלווה בבוץ עמוק, גשם וקור נוראי.

כל הדרך אבא שלי סחב אותי על הגב או על הידיים, ללא אוכל ושתייה, ללא כוח. כשהוא הגיע לאפיסת כוחות הוא הושיב אותי על עגלת סוסים עם זקנים וילדים קטנים.

אני מאוד לא רציתי להישאר בעגלה, אני זוכרת תחושה חזקה של סכנת מוות, וצורך להציל את עצמי. אני התחלתי לצרוח נורא ולבכות (למרות שתמיד אני הייתי תינוקת מאוד שקטה). אבא הרגיש שמשהו לא תקין, בשל הבכי והצעקות שלי.

אבא  הספיק להוריד אותי מהעגלה המקוללת הזאת, ומיד לאחר מכן, העגלה נעצרה על הגשר והרומנים שפכו את הזקנים והילדים לנהר. חלק מהאנשים נפלו על הסלעים ונהרגו או נפצעו עוד לפני שנפלו למי הנהר הקפואים. חלק מתו עקב הקור במים.

בזכות הבכי והצרחות שלי, שגרמו לאבא להוציא אותי מהעגלה, הזאת ניצלו חיי.

מאותו היום אבא קרא לי "הנביאה הקטנה", משום שטען שנולדתי עם חושי הישרדות חזקים.

במשפחה שלי היינו 7 ילדים אני הייתי הבת האחרונה, לא מתוכננת, אולי לכן הייתי שקטה.

מתוך שבעת האחים שלי ארבעה נספו בשואה."

לתיעוד המלא באתר הקשר הרב דורי

מקור וקרדיט :  מיזם  הקשר הרב  דורי

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *