עבודה לא משחררת: עבודת ילדים בכפייה בגטאות, ספר חדש

496

עבודה לא משחררת: עבודת ילדים בכפייה בגטאות

גדי כפיר, הוצאת ניב , 2020

תקציר

רבות סופר על אודות השואה, אולם סיפורם של הילדים היהודים שעבדו בכפייה בגטאות עדיין לא נודע במלואו. ספרו של פרופסור אביהו רונן "נידונה לחיים" מביא את קורותיה של שרה קליינר, בת 10 ועוד כ-150 ילדים ייצרו משחקים בנגרייה בסוסנוביץ, פולין, לשימוש חיילים גרמנים. כיום שרה חיה בתל אביב ולה נכדים ונינים רבים. סיפורה הביא למחקר מרתק הקשור באלפי ילדים שעבדו בגטאות בבתי מלאכה ובמפעלים יזומים. תנאי חייהם  ועבודתם היו מחפירים, דרישות הייצור היו מחמירות, הילדים נדרשו להקפדה על איכות ועמידה בזמנים. תמורת עבודתם קיבלו הילדים מנת מרק יומית דלה, פרוסת לחם, ו"כרטיס עובד" שאמור היה להוות מעין תעודת ביטוח חיים משום שמי שלא עבד – הומת. הוריהם עשו כל שביכולתם להצילם, כולל מעשי תרמית ושחיתות. מעטים מהם שרדו והיו לעובדים מקצועיים, איכותיים, יוצרים ובונים, חלקם הגיעו לארץ והשתתפו בתקומת מדינת ישראל. זהו סיפורם וניצחונם.

סקירת הספר החדש ע"י עמי סלנט , העורך הראשי של מיזם התיעוד המקוון ילדים בשואה

תמונתה של ילדה בת עשר , העובדת באחד הגטאות בבית מלאכה שייצר צעצועים ומשחקים , אשר נועדו לבדר חיילים גרמנים  פצועים ו חולים בימי מלחמת העולם השנייה , הניעה את גדי כפיר לחקור נושא שמעולם לא נחקר בתולדות השואה : עבודת ילדים יהודים בכפייה בגטאות.

בנוסף לעדויות חשובות מציג המחקר של גדי כפיר גם פרספקטיבה כלכלית -חברתית של חיי היהודים בפולין ערב השואה וגם בתקופת הגטאות. השילוב בין העדויות לבין הפרספקטיבה הכלכלית-חברתית ותעשייתית הופך את הספר של גדי כפיר , מהנדס במקצועו , לאחד הספרים החשובים והמקוריים על תקופת השואה.

במאמצי החקר והתיעוד שלו הצליח גדי כפיר  להגיע לעשרות עדים , מרביתם ילדים בתקופת השואה, וגם לניצולי גטו לודג' שהכירו מקרוב את עבודת הילדים בגטו.

כותב גדי כפיר בהקדמה לספר : " לבסוף היו בידי 25 עדויות על עבודת נערים וילדים, רבות מהם ממרואיינים שהיו מוכנים להיפתח בפניי ולספר לי דברים שלא הסכימו לחשוף אפילו בפני קרוביהם. רובם סיפרו כי רצו לחסוך את סיפורי הגטו ממשפחותיהם" ( גדי כפיר , עמוד 13).

מחקרו הייחודי של גדי כפיר מביא את סיפורם של אלו שהיו ילדים ללא ילדות .

לגור בדירת חדר וגם לעבוד בה

 

הפרק הראשון בספר  "עבודה ואבטלה בין מלחמות העולם – יהודי פולין " כולל פרספקטיבה סוציולוגית  כלכלית של עבודת היהודים בין השנים 1919-1939 בפולין .

האבטלה בקרב העובדים היהודים בין שתי מלחמות העולם היוותה גורם משמעותי לעוני הקשה ששרר אצל יהודי פולין. משבר 1929 בפולין גרם לנסיגה חריפה של התפתחות התעסוקה של היהודים שהחלה כמה שנים קודם לכן. שוב נאלצו היהודים לסגת לאחור, למצב עבודה דומה לזה שהיה בסדנאות היזע , שהיו נהוגות באמצע שנות ה50 של המאה ה19. במידה מסויימת היתה זו חזרה לתנאי עבדות.

כ40% מהעובדים היהודים בתעשיית הביגוד  בפולין עבדו מביתם, שזה אומר הישרדות כלכלית בתנאים קשים. במקרים רבים העבודה הקיפה את כל בני המשפחה וכללה שעות רבות. ילדים שהועסקו בתנאים קשים ללא שכר בעבודה  חד-גונית  בתחנות  ייצור ומלאכה בבית.

כ80% מכלל העובדים היהודים בפולין הועסקו במפעלים זעירים ובעבודה מביתם.

כ60 אחוז מהדירות של היהודים היו בנות חדר אחד ובנוסף נאלצו  חלק גדול מיהודי פולין לעבוד ב"סדנאות יזע" בעיקר בבתים שלהם. קרוב  ל30% מהדירות שימשו גם לסדנאות עבודה/מפעלים משפחתיים בהם עבדו כל בני המשפחה כולל הילדים.

מספרם של בני הנוער היהודים שעבדו בבתי המלאכה קטנים, שבהם עד חמישה עובדים היה גבוה מאוד והגיע לכדי 40% מכלל העובדים. בבתי מלאכה רבים עבדו רק בני נוער יהודים. במרבית בתי המלאכה היה שכר נער כ30% משכר מבוגר ושכר נערה היה כ36% משכרו.

בתי המלאכה הקטנים שפעלו בבתים ובמקצועות עונתיים כגון ביגוד , הנעלה, כובענות ותפירה היו מחוץ לכל פיקוח ושלט בהם הניצול של עובדים מחוסרי ארגון וגם של ילדים שנאלצו לסייע למשפחה. ילדים יהודים גדלו לתוך עבודה בתנאי חיים קשים ביותר תוך פגיעה בבריאותם.

היו גם ילדים לא מעטים אשר התחילו את מסלולם המקצועי בסדנאות עבודה או בתי ספר  מקצועיים ברמות שונות, וכך קיבלו בסיס לפיתוח עתידי של מקצועם. חלקם עבדו בבתי דפוס או בכריכיות , מקומות ללא תחלופת אוויר ובסביבה של עופרת רעילה לגוף.

עבודה , חיים ומוות בגטו לודז'

 

כאשר החל לפעול הגטו ילדים יהודים רבים כבר רכשו ניסיון מקצועי ומנהלי המפעלים (רסורטים) מיהרו לנצל זאת. הנהלת גטו לודג' בהשראת המדיניות של  היו"ר רומקובסקי עודדה מאוד את העסקת הילדים היהודים בסדנאות המפעלים ובבתי המלאכה.

יו"ר היודנראט חיים רומקובסקי גילה כי 5,000 ילדים מסתובבים בגטו לודג' ללא תעסוקה. היה חשוב לו לשלב ילדים אלו בעבודה יצרנית , וגם ילדים צעירים יותר במידה שהיו בעלי מבנה גוף חזק, וכך ילידי 1935 הוכנסו לעבודה ע"י ועדה להסבה מקצועית

לילדים בגטו נקבעו פחות שעות עבודה מאלה של המבוגרים, אך למרות זאת הקשיים היו גדולים מאוד עבורם, ובעיקר כאשר הם נאלצו לעבוד במשמרות לילה ( גדי כפיר , עמודים 64-65 ) .

בתחילת חודש יולי 1942 כבר הועסקו בגטו לודג' יותר מ11,000 ילדים. ב21 באותו חודש נרשם שיא במספר הילדים המועסקים ברסורטים ( מפעלים) כ13,000 .  העסקת  העובדים והילדים  בבתי המלאכה ובמפעלים הייתה בתנאי עבודה גרועים ובתת-תזונה שגרמו לשיעור תמותה גבוהים ( גדי כפיר , עמוד 139).

יונה נימצוב ילידת לודג' 1928 ,הייתה בת 11 וחצי כשהגרמנים נכנסו לעירה. כעבור כשנה כבר התחילה לעבוד. אחיה , הגדול ממנה בשנתיים , עבד ברסורט תפירת בגדים לילדים והיא עבדה כעוזרת בבית מלאכה לחייטות ורצענות שם תפרו מדים לוורמאכט. היא חתכה קצוות משאריות חוטים מהמדים , העבירה מדים בין תחנות , הסתובבה באולם הגדול ושימשה כ"פקק".

רסורט פרוות

ככל שהעמיק הצבא הגרמני את חדירתו לרוסיה סבלו חייליו יותר מהקור העז ולכן חיפשו אנשי הלוגיסטיקה פתרונות. אין ספק שהפרוות היו אחת מהן. הפעם הראשונה שהוזכרה מכירת פרוות של יהודים לגרמנים מתוך צו גרמני הייתה בכרוניקה של לודז' 12.1.41 בעקבות צו רומקובסקי נשיא מועצת היהודים מ-40 .17.12. לודז' הייתה המרכז הגדול היותר לעיבוד פרוות בפולין, ולכן פעילות זו התחילה בגטו מוקדם כל כך. מחלקת הפרוונות נחשבה אצל הגרמנים כ- "מפעל לצורכי המשק המלחמתי הגרמני", ונראה שכל המאמץ להכין פרוות לחיילי הוורמאכט רוכז כדי להספיק ולצייד את החיילים לקראת מבצע ברברוסה.
באוקטובר 1940 הוקמה מחלקת פרוונים ראשונה בגטו לודז', ולידה הוקם בית ספר ל-150 ילדים בני 18-10. בבית הספר עבדו חמש שעות ושעתיים למדו. הילדים קיבלו הכשרה, ללא שכר, ואלה שעברו את הבחינות המתאימות קיבלו תעודות. בהחלטת הנשיא רומקובסקי, בימי הלימודים הילדים קיבלו מנת מרק נוספת וארוחת ערב. רוב עבודתם הייתה לחבר שאריות פרוות וליצור מהן מוצרים, כך שהם נשאו בגאווה את תעשיית הפרוות , מהעבר, שאנשי לודז' התמחו בה.

לעבוד עם ידיים פצועות

יוטה שמירגלד הייתה פחות מ12 כשהתחילה את עבודתה ברסורט הקש , והמוצר הראשון שיצרה היה ערדליים מקש.  מאחר שהגרמנים דרשו הספקה מהירה וכמות גדולה של ערדליים, הנהלת היודנראט נדרשה למאמץ רב כדי להתארגן לכך. מערך הייצור תוגבר והגיע עד לכ1200 עובדים , רבים מהם ילדות . תהליך ייצור הערדליים התחיל בקליעת צמה ארוכה, אשר נקלעה בידי בנות צעירות בעלות אצבעות דקות. הבנות שעבדו בייצור הערדליים הגיעו לאולם קליעת הצמות בשעה מוקדמת לפנות בוקר , כדי שתוכלנה לבחור את הצמות הדקות שנחשבו לנוחות יותר לבניית הערדל. הן הרטיבו את הצמות כדי שתהיינה נוחות לכיפוף.

כל ילדה עשתה ערדל לבד, הקשה ביותר היה לכופף את הצמות בלי לשבור אותן. הקוצים הקטנים שעל הקש היו פוצעים את הידיים העדינות בעיקר האת קצות האצבעות ואז היה קשה אפילו לאכול או להתלבש. יוטה סיפרה :  "כשהייתי באה הביתה אימא  הייתה עושה לי מים פושרים בקערה ועם קצת סבון טבלתי את הידיים, ואז הייתה שמה לי סמרטוטים עם קצת שמן על האצבעות ולמחרת עוד יום עבודה. הכי קשה היה בימים קרים, הידיים נהיות ממש קשות כמו אבן וכואבות נורא. לפעמים הייתה באה הבודקת , ואם הייתה מוצאת צמה שבורה הייתה נותנת עונש , לפעמים מכות על אצבעות או לא נותנת לי מרק בצהריים ואני רעבה נורא, הראש כואב לי ואני חלשה אבל אסור להראות. הביתה היינו הולכות בערך בחמש בערב, והיה צריך לרוץ מהר כי החיילים הסתובבו ולפעמים ירו בילדים" .

לשאלה אם הערדל היה כבד לנשיאתו  ענתה יוטה : "כבד, מה זה כבד? לא היה דבר כבד או בלתי אפשרי, הכל עשינו כדי לחיות , אף פעם לא הייתי חולה כי את הילדים החולים שלחו לארובות. הכוח הפנימי שלי , הגוף והנפש היו חזקים מהבוקר. "

" אימי הייתה אומללה כשמעה שאי הולכת לעבוד בקש.  אמרו שזו הייתה העבודה הכי קשה בגטו. בעבודה הזו עבדו רק בנות בתנאים קשים .

"בצהריים היו אוספים את הילדים ומחלקים מרק שהיו בו הרבה מים ומעט מוצקים, אולי כמה ירקות רקובים שנתנו ריח לא טוב. אכלנו את המרק מתוך רעב גדול. השנה הקשה ביותר מבחינת מזון  הייתה 1942 . הערך הקלורי שיהודי קיבל ליום היה 1,100 עד  1,700 קלוריות , שזו כמות שהיא פחותה בהרבה משל אסירים. "  ( גדי כפיר , עמודים 180-181 ) .

שמואל מיכלמן , נשלח בגיל 11 לעבוד ברסורט בית הדפוס. הוא ידע שאם לא יעבוד לא יהיה לו מה לאכול, כי כל מי שרצה לאכול , גם אם בדלות , נאלץ לעבוד. שמואל שובץ כשוליה לסדר דפוס ותפקידו היה לרחוץ את האותיות ואת סימני הכתב העשויים מעופרת לאחר ההדפסה, ולאחר מכן לסדרם בתוך תיבות לקראת הסידור הבא והדפסה. בבית הדפוס הודפסו הצווים והכרוזים עבור הגרמנים שהתפרסמו בגטו. באחד הימים עם שובו הביתה מעבודתו המפרכת לא מצא את הוריו. התברר שהגרמנים חטפו ושלחו אותם.. לאחר זמן קצר, כשהתברר שהוא לבד בעולם הציעו לו מהיודנראט לעבור לבית יתומים ושם שהה עד לפיניו לאושוויץ באוגוסט 1944 ( גדי כפיר עמודים 214-215 ).

הילדים בגטו ורשה

 

מצבם של הילדים בגטו ורשה היה קשה יותר בהתחלה מאשר ילדי גטו לודג'. היו ילדים רבים בגטו שהיו יתומים או ממשפחות מפורקות או ללא מקום מגורים קבוע. שוטרי המשטרה היהודית בחסות הגסטאפו נהגו לרדוף את אותם "ילדי הרחוב"  ולצוד אותם . היו אלו מראות נוראיים , מלווים בצעקות ובבריחה בסמטאות הרחוב – ילדים רזים , מלוכלכים, רובם ללא נעליים לרגליהם , נסים משוטרים הלבושים היטב ומפוטמי אוכל . מאות ילדים נתפסו כך והובלו ל"נקודות פליטים" ומשם, מבלי ידיעתם "כרטיס לכיוון אחד" לטרבלינקה (גדי כפיר , עמוד 87).

עקב כך נעשו ניסיונות  ע"י הקהילה היהודית להגן על הילדים שנמצאו בבתי הילדים של צנטוס , אך גם שם, למרות ההבטחות , נלקחו ילדים בכוח מכמה בתים.

אחת הדרכים לנסות להציל ילדים הייתה באמצעות הקמה מהירה של "שופים" (בתי מלאכה) והכשרה מקצועית קצרה ושטחית לעובדים הצעירים. בתי המלאכה הללו הוקמו בצמוד לבתי חרושת גדולים, אולם גם  הם לא היו בטוחים. לעיתים היו שוטרים מתפרצים לתוכם ובלי כל סיבה פשוט חוטפים ילדים ונשים. רבים מאלה שנחטפו היו יכולים להשתחרר אילו היה מי שיפדה אותם וישלם שוחד עבורם. השאר ברובם ילדים אביונים, נלקחו והומתו בעבודות פרך, וכאן ניתן לראות בגטו ורשה את הפער בין היהודים בעלי האמצעים שיכלו לקנות את חייהם באופן מעשי , לבין העניים שלא יכלו להיחלץ מציפורני הטורף אותם (גדי כפיר, עמוד 88 ).

הורים רבים החלו לאסור על ילדיהם לצאת מהבתים מפחד החטיפות והרציחות , אך איש לא הגן על ילדי הרחוב, חסרי הבית והיתומים שהיו האומללים ביותר. בחייהם ברחובות הם היו חשופים לכל מפגע וצרה. היו שניצלו את הילדים כדי לקבץ נדבות .

 בצילום : ילד נמלט מהאקציה אחריו  רודף שוטר יהודי בגטו ורשה

הבעלות על בתי מלאכה בוורשה התחלקה בין פירמות גרמניות שהיו להן שבע חברות עיקריות , לבין שמונה פירמות יהודיות עיקריות שהיו להן רשינות יצוא . נפח הייצור גדל וכמותו מספר העובדים הפעילים ובתוכם ילדים רבים, אך  כל זה  לא הבטיח את המשך קיום הגטו, ותרומתם של היהודים לכלכלת גרמניה לא הספיקה כדי להציל את תושביו. בכל מקרה ברובם הגדול הם נשלחו אל מותם.

הלינה בת 17 עבדה בבית מלאכה למתכת . " במשך היום ישבנו על יד השולחנות וסידרנו כל מיני פחיות, אשר היו כנראה חלקי מכונות "

בינתיים הלך ואזל האוכל שלהם והם מכרו כל מיני דברים שגנבו מתוך בתים שנפרצו על ידי הגרמנים. בבתים אחדים מצאו את מקום האוכל שהאנשים עזבו , צלחות אוכל ומזלגות כאילו הם יחזרו בהקדם לביתם. " כך נוצרה דרך חדשה לשמירת הקיום. מכרנו הכל מלבנים אישיים וכלה בבגדים עליונים…. הציעו לנו  למכור סחבות ולקבל מזון כעמלת מכירה . כך חיינו מהיד אל הפה" ( גדי כפיר , עמוד 256 ) .

הילדים של גטו סוסנוביץ

אחד מסיפורי החיים המרתקים שמביא גדי כפיר בספרו הוא של הילדה חיה רוזנבאום (פריוועס).

סיפורה של הילדה חיה רוזנבאום (פריוועס) מתפרס על כל שנות הגטו החל מפלישת הגרמנים ועד פינוי כל יהודי סוסנוביץ לאושוויץ. בית הוריה היה בית חסידי. בשנת 1938 גרו בעיר 130,000 תושבים , מהם כרבע יהודים, יותר מ22,000 . מיקומה של העיר בין גרמניה לפולין ובקרבה יחסית לרוסיה , ומסילות הברזל שעברו בה כמו גם המחצבים המונחים באדמתה, סייעו לה להפוך למרכז תעשייתי ולצומת דרכים חשוב ביותר.

הסבא שלה סידר לה עבודה בשופ לתפירת לבני גברים לוורמאכט. העבודה נעשתה במשמרות בנות 12  שעות, תוך ישיבה רצופה . התפוקה הנדרשת – 18 זוגות תחתונים או גופיות. תפקידה של חיה רוזנבאום בת ה16 היה לבצע את גימור התפירה, עבודה הדורשת זריזות ידיים ודיוק. היא הייתה חוזרת הביתה בלילות רעבה ומותשת.

אחיה יוס'לה בן תשע המשיך לעבוד במפעל הצעצועים.

בגטו הצפוף של סוסנוביץ היה קל לגרמנים להוציא משלוחים לאושוויץ. חיי תושבי הגטו היו קשים מאוד, והם היו במנוסה מתמדת ממחבוא למחבוא.

בתחילת שנת 1943 הוקם כוח עבודה מיוחד בן 200 עובדים נבחרים, וגם חיה נכללה בו כתופרת בגדים לילדים גרמנים. מיקמו את העבודה בסוסנביץ העתיקה, ועובדי הכוח היו הולכים לשם מלווים בחיילים גרמנים חמושים בסמטאות הצרות של העיר. באחד הימים חיה וחברתה הרגישו כי באותו יום ייקחו את העובדים למשלוח לכן הן נעלמו והסתתרו בגן עירוני, בדמות ילדות המשתעשעות בחול, והנה הופיעו אוטובוסים ועליהם העמיסו הגרמנים את הכוח המיוחד למשלוח.. חיה שוב ניצלה .

באוגוסט 1943 הכריזו הגרמנים על סוסנוביץ ועל כל האזור מסביב כ"יודן ריין" אזור נקי מיהודים. יוסל'ה הקטו מת. סבא וסבתא שרדו במסתור. " בגיל 17 הרגשתי לפעמים שאני מבוגרת מאוד , למודת חיים וסבל. " (גדי כפיר , עמודים 259-260 ).

סיכום

גדי כפיר ממחיש היטב בספרו המרתק והמעמיק כיצד התרחשה השמדת עם בארופה . באמצעות עדויות של ניצולי שואה שהיו ילדים בגטאות פולין הוא מתאר כיצד ילדים יהודים נעשו חסרי בית , חיו בארעיות מתמדת, מבלי לדעת מה תלד הדקה הבאה, מי מחכה מאחורי הפינה ומאין תשיג ידם פיסת לחם עלובה . נראה היה כי רק באמצעות עבודה יצליחו הילדים, ילדי הגטאות לשרוד , ואומנם , הם עשו כל שביכולתם כדי לייצר , לבנות , להכין ולהוציא תחת ידיהם הקטנות סחורות ומוצרים עבור הגרמנים , אך למרות זאת רובם הושמדו.

בספרו החשוב והמרתק ליקט גדי כפיר חלק מהעדויות של אותם ילדים , בהן הם שיתפו אותו בסיפורי חייהם ובאירועים שהביאו אותם להינצל מיצפורני הנאצים ואחר כך לארץ.

גדי כפיר הוסיף נדבך נוסף וחשוב לספר והוא תיאור וניתוח המצב הכלכלי והיצרני בגטאות פולין , פעילות בתי המלאכה בכל גטו , המאבק של בתי המלאכה לייצר עבור הגרמנים , קשיי החיים של הפועלים היהודים בבתי המלאכה והסדנאות והניסיונות שלהם לשרוד בגטו.

השילוב בין שני הנדבכים , מלחמת ההישרדות של הילדים היהודים בגטאות והפעילות הכלכלית והיצרנית של היהודים עבור הגרמנים הופכים את ספרו של גדי כפיר לאחד הספרים החשובים ביותר על תקופת השואה .

אודות גדי כפיר :

גדי כפיר, יליד ירושלים דור שלישי, אב לארבעה ילדים וסב לנכדים. בוגר הטכניון, בעל תואר שני בהנדסת תעשייה, סגן אלוף במילואים, פסל בעץ ואבן וחוקר נושאים שונים הנמצאים בתחומי עניינו. ספריו: 'פסלים וסיפורים' (2012), 'ציונות ומשחקי קופסה 1948-1900' (2016).

קישור להוצאה לאור

 

3

תגובות

  • שלום אינני בטוחה שאני מגיבה במקום הנכון ,מנסה.
    המיזם על ילדים בשןאה מדהים מרגש וחיוני מאחורי המספרים מדובר בילדים שמהר מאד נאלצו להתבגר ולעשות הכל כדי לחיות ולא תמיד זה מספיק כי לצורר היו תמיד "רעיונות אימים" אני משתדלת לקרוא כמעט מידי יום סיפור של ילד/ה כדי לכבד את זכרם הם נולדו למדו שיחקו היו להם משפחות וחלק אף ניצלו .
    המיזם של גדי בפרט גם מיוחד
    תוספת קטנה שאינני יודעת אם הוזכרה ,היו ילדים שתפקידם היה להוציא צרכים,להוציא מתים ולשמש סוג של סוסי עבודה
    תודה לכם על לאכה כה חשובה

    קרון שרה 13 באפריל 2020 18:20

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *