'תצאו מהבית הלילה, כי מחר יהיה יום קשה מאוד'.

53

 את החינוך המוזיקלי קיבלה עמליה רוזן, שנולדה בשם אמילי מרקוזון, עוד בינקותה, בבית הוריה – מריאטה, רוקמת שניהלה חנות סדקית קטנה, ומוריץ, שהיה סוחר יינות. כבר מגיל שש נדרשה ללמוד לנגן בפסנתר שהוצב בסלון ביתה, וכשפרצה מלחמת העולם השנייה הפסנתר הזה הציל את חייה.

"שני קצינים נאצים באו אלינו בכל ערב כדי לנגן בפסנתר – אני בטוחה שהם ידעו שאנחנו יהודים, אבל הם לא אמרו מילה", היא מספרת. "ערב אחד הם אמרו לנו: 'תצאו מהבית הלילה, כי מחר יהיה יום קשה מאוד'. באותו לילה ברחנו ודרך רחובות בוערים רצנו לדודה שלי, שגרה בקצה העיר, והסתתרנו במרתף שלה".

מאיזה גיל ידעת שאת יהודייה?

"גיליתי את זה בגיל 12, כשגירשו אותי מהגימנסיה. זה היה בשנת 1942, רומניה נכבשה והיהודים נרדפו, הושפלו ונדרשו לענוד את הטלאי הצהוב. היו גם אזעקות והפצצות, אבא שלי נשלח לעבודות כפייה בצפון המדינה, ואני נשארתי עם אמא בחוסר ביטחון מוחלט. עד היום אני חיה בפחד, יש לי פוסט טראומה מהתקופה הזאת".

ידעתם מה קורה באירופה?

"היה לנו רדיו ישן, שמענו את תחנת אירופה החופשית וידענו שמשהו לא טוב קורה, אבל הייתי נערה צעירה, לא ממש הבנתי. הנאצים היו בכל מקום, אבל עוד לא שלחו אותנו, ואז הופצה שמועה שהרוסים קרובים והנאצים בורחים. הרוסים הצילו אותנו אבל הכניסו את המשטר הקומוניסטי. בסיום המלחמה התחלתי ללמוד באקדמיה למוזיקה בבוקרשט, ובמקביל למדתי פסיכולוגיה ופדגוגיה באוניברסיטה".

לישראל עלתה ב־1951. "עליתי לבדי, כי להורים לא נתנו. הם הגיעו אחרי כמה חודשים. הגעתי למעברת קריית־עמל בטבעון, למדתי עברית בקיבוץ רמת־יוחנן, וב־1952 התגייסתי לצוות הווי גולני"

בגלי צה"ל

"ניגנתי באקורדיון בהופעה במחנה ביל"ו, שבה נכח במקרה מי שהיה מפקד גלי צה"ל, בנו צור. בהפסקה, ליד המזנון הצה"לי המאולתר, הוא הציע לי לעבור לגלי צה"ל בתור פקידת תקליטייה ונעניתי בשמחה. היה לי כתב מאוד יפה. צריך אופי מיוחד בשביל לנהל תקליטייה, דקדקנות וקפדנות. ניחנתי בכך, אני מזל בתולה. בעבודה קשה ועם כלים מועטים עשיתי את עבודתי נאמנה".

להמשך הכתבה

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *