ראיינתי את ד"ר איימי ויליאמס, שלאחרונה השלימה תקופת עמיתוּת פוסט-דוקטורט כאן, ביד ושם. רשימות הקינדרטרנספורט שגילתה במחקרה ביד ושם זכו להתעניינות בינלאומית ולכתבות בניו יורק טיימס וב-BBC, בין השאר; היא מקווה לפרסם את ממצאיה בספר שתכתוב עם פרופ' ביל ניבן.
מפעל הקינדרטרנספורט פסק בפתאומיות עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. למרבה הפלא, הרשימות והדיווחים הנלווים מגלים שהיו אלה הבריטים, לא הגרמנים או ההולנדים, שעצרו את המפעל. גרמניה היתה מוכנה להמשיך לשלוח ילדים אל מעבר לגבול, ועשתה זאת גם אחרי פרוץ המלחמה. הבריטים לא היו מוכנים לקבל את הילדים, וההולנדים שלחו אותם בחזרה.
ניתוח של הרשימות והדיונים סביבן נותן גם תחושה של מידת הסכנה שחשו הנוגעים בדבר כבר בשלבים המוקדמים של המלחמה. בוועידת אוויאן התחננו קהילות יהודיות במקומות כגון הונגריה ורומניה לעזרה. לפי דו"ח של ועדת פליטים ביולי 1939, לא היו מספיק מממנים או מקומות לאכסן את הילדים. הם הוצפו בבקשות מהורים שהתחננו בפניהם באופן נואש לקבל את ילדיהם; על מכתב אחד, שמוען לנסיכה אליזבת, היתה חותמת, "התקבל ונענה".
לעתים אחים הצטרפו לקינדרטרנספורט יחד, והתא המשפחתי בסופו של דבר נשמר, אך לעתים קרובות רק ילד אחד במשפחה יכול היה להינצל. במקרים רבים, ההורים קיוו שאם ילד אחד יגיע לבריטניה, עצם שהותו שם תאפשר להם להביא לשם בני משפחה אחרים. ביסודו של דבר, על הילדים הוטל העול של הניסיון להציל את משפחתם; הם הצליחו במספר מקרים בלבד.
כשכבר היו בבריטניה, חוויותיהם של הילדים בתקופת המלחמה התמזגו עם חוויותיהם של הילדים הבריטים. לעתים קרובות נעקרו שוב כשהפכו לפליטים בתוך בריטניה – היו ילדים שנשלחו לחמישה בתי אומנה בזה אחר זה. וההצלה, לא בכל המקרים היה פירושה ביטחון: ילד אחד נהרג עם משפחתו המאמצת כשפצצה נפלה על ביתם במהלך ה"בליץ". מספר ילדים נכללו בתכנית רחבת-היקף של שליחת ילדים בריטים לארצות הברית.
