· "כל מה שרציתי זה להגיע לגיל שש וחצי וללכת לבית ספר" 'ראיון עם מרים אביעזר, יד ושם

468
·        " מרים אביעזר (לבית שטיינר) נולדה בקרואטיה בשנת 1935. כבת יחידה היא עברה ביחד עם הוריה לטרבנייה שבסלובניה, שם היו היהודים היחידים. פרוץ המלחמה בשנת 1939 לא הורגש בסביבתם. שנתיים לאחר מכן, תחת הכיבוש הגרמני, מרים ואימה נשלחו למחנה הריכוז וההשמדה יאסנובאץ, בעוד הקשר עם אביה של מרים נותק. במשך ארבעה ימים נותרה מרים לבדה עם ילדים יהודים אחרים בקרון רכבת ובמחנה, עד שפגשה שוב את אימה. מרים עברה עם אמה את השואה במחנות שונים בקרואטיה ובאיטליה",
·         זה בעצם כל הסיפור. מצאתי את עצמי על הרצפה, מוקפת בחיילים והתחלתי לרוץ. היה לי הרושם שאני שומעת את אימא צועקת "תנו לי את הילדה". רצתי מהחיילים ודחפתי כל מה שבא בדרכי – מזוודות, אנשים, כלבים. דבר לא עניין אותי. רצתי לכיוונו של קרון אליו הכניסו אנשים, משם שמעתי את הקול של אימא שלי. צעקתי"Mama", אבל אני לא יודעת אם היא שמעה אותי או לא. החיילים שרדפו אחרי תפסו אותי וזרקו אותי לקרון אחר. הקרון היה חשוך ולא ראיתי דבר, אך הייתה לי הרגשה שאני לא לבד. כשעיניי התרגלו לחשכה, שמתי לב שהקרון מלא ילדים. כל ילד נראה שונה וגם לבש דבר אחר. חלק היו לבושים בפיג'מה, חלק במעיל. היו ילדים עם ילקוט או בובה ביד. את חלקם לקחו מבית הספר, חלקם מהבית. הילדים היו הדבר הכי טוב שיכולתי לחשוב עליו. פתאום הבחנתי בכך שלי ולשאר הילדים יש דבר משותף – גם להם יש טלאי צהוב.
·         היינו ביחד אך כל אחד היה מכונס בתוך עצמו. הגענו למחנה הנשים והילדים סטארה גרדישקה(יאסנובאץ V), מחנה משנה למחנה יאסנובאץ I. שוב הגיע החייל בעל כפתורי זהב. עמדנו בשטח פתוח וגדול שמזכיר מגרש כדורגל. החייל חצה את המקום לאט לאט עד שהגיע לקצה השני בו עמד צריף. הוא פתח את הצריף ומשם יצא משהו גדול ולא מזוהה, מעין ענן אבק. לא יכולנו לזהות מה זה – סוסים, אולי חיילים אך זה התקרב לעברנו. לפתע הבנו שמדובר בבני אדם. אבל בני אדם לא רגילים. הם נראו לנו כמו מפלצות. הם נעמדו מולנו. ל'מפלצת' שעמדה מולי לא היו שערות, היא לבשה סמרטוטים, היד שלה רעדה, שיניה היו שבורות ועין אחת שלה סגורה. היא פנתה אליי בשמי ופתאום הבנתי שמדובר בלא אחרת מאשר אימא שלי. היא סופסוף הגיעה אליי, אבל אני לא חשתי כלפיה דבר. לא רציתי ללכת אליה, לחבק אותה, להגיד את אותה מילה שנהפכה אצלי לתפילה– "Mama". אימא התקרבה אלי אבל אני התרחקתי ממנה. רציתי להתחבא בין המגפיים של החיילים".

"כל מה שרציתי זה להגיע לגיל שש וחצי וללכת לבית ספר" 'ראיון עם מרים אביעזר


0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *