אברהם כרמי , ילד בן 13 , מסתתר בבונקר בזמן מרד גטו ורשה

363

" הבונקר היה כה עמוק באדמה שכמעט ולא שמענו מה מתרחש בחוץ, כשאיש מהמבוגרים לא עמד והסתכל בפריסקופ , ניגשתי והבטתי. איני יודע מה הצליחו המבוגרים לראות שם , אני כמעט ולא ראיתי דבר. אבל הרגשתי ברצפת הבונקר את צעדיהם הכבדים של הגרמנים, חשתי את זעזוע האדמה וידעתי שאלו רכבים, ומדי פעם היה הזעזוע חזק במיוחד, מלווה ברעם עמום, ואנשים אמרו שיורים מכלי נשק כבדים. "

"אתה יודע בבונקר למדתי להאזין . לא רק לשמוע את הדיבורים הרגילים , ולא רק לחדד את אוזני לשמוע סודות שנאמרים חרש, במטרה שלא אשמע, ומעוררים את סקרנותי , אלא להאזין ממש. לשבת בשקט , ללא תנועה ורק להקשיב. לדעת מהו צליל בקבוק מולוטוב שמתנפץ , לשמוע את רחש האש הפורצת , לשמוע את רחש האש הפורצת , לשמוע את צעדי הרצים ולזהות אם זו קבוצה גדולה או כמה גרמנים בודדים, לשמוע את הצעקות, לשמוע את גרירת מכונות הירייה, לשמוע את דריכת הנשקים, לשמוע את צמיגי המשאיות ואת האנשים הקופצים מעליהן. מתחת לאדמה הרעשים נשמעים אחרים, ואני למדתי להכיר אותם ויכולתי לזהות כמעט את כולם. אבל באותו יום עוד לא הייתי מיומן, רק הקשבתי , מנסה לנחש מה אוזני שומעות . הקשבתי עד שהאדמה שקטה, ולא שמענו דבר.

"חשוך בחוץ" , אמר אחד האנשים שהציץ בפריסקופ, "הערב יורד" .

בתוך הבונקר החושך לא העמיק יותר מקודם . הדוד קם ממקומו וניגש אף הוא לפריסקופ. "נכנס החג, " הוא אמר , שב והתיישב לידי ,  "אברם, " לחש, "אתה ער? "

"כן" , עניתי , וקולי הבהיל אותי.

" בוא , נעלה למעלה , נקדש ונרד. זה יארך רק רגע" .

הסטנו את קורות העץ שחסמו את היציאה אל המרתף, עלינו בסולם העץ עד לקומת הקרקע, ומשם טיפסנו במדרגות לקומה השנייה. הזזנו את מכסה הכירה, שעוד היה חמים במקצת , ויצאנו אל החדר. ריח חריף של עשן עמד באוויר, הוילונות שמאחוריהם הסתתרנו כשהבטנו אל הרחוב היו חרוכים, והארון הסמוך אליהם נפגע בחלקו. איני יודע מה עצר את האש מלהתפשט, נראה היה שאיש לא נכנס אל החדר. הגרמנים כנראה לא עברו בית בית וחיפשו אנשים.  כל החפצים היו במקומם, גיגית הפח שהתקלחתי בה עמדה הפוכה ותחתיה מגבת לספוג את טיפות המים האחרונות שעוד זלגו ממנה, על השולחן הייתה פרושה עוד המפה שדודה גיטשה מצאה באחת הדירות ושמרה לפסח. כפי הנראה התיזו הגרמנים סילוני מים אל הבניינים הבוערים. ניגשתי אל החלון , והרחוב היה דומם , לא היה בו נפש חיה. רק זכוכיות מנופצות שהיו מושלכות על הכביש ומראה הבניינים המפויחים קמעה לימדו שלפני זמן לא רב התרחשה בו מלחמה.

הדוד מיהר ומשך אותי מהחלון, "זה מסוכן!" גער בי, " הזהירו לא להתקרב כלל לחלונות" .

"ראה ," הצבעתי באצבעי מטה אל הרחוב, במרכז הכביש נפער בור. הדור הביט, שוכח לרגע גם הוא את כללי הזהירות, ,זה רימון, " הוא לחש, "הם משתמשים ברימונים"  ולא ידעתי אם הוא מתכוון לאנשי המחתרת או לגרמנים.

warsaw_ghetto_destroyed

ירדנו חזרה אל הבונקר. לא היה בו שולחן ולא כריות להסבה, ולא גביעי זכוכית, אבל בחושך האנשים אמרו את ההגדה, ותיקנו זה את זה כשהתבלבלו מעט , והילדות של דוד פוזנר שרו בשקט " מה נשתנה". ב"שולחן עורך" לא אכלנו דבר, הרי היו לנו רק הצנימים, ולאכול לחם ממש בליל הסדר לא העזנו. לאפיקומן אכלנו את שאריות המצה שהביא הדוד מלמעלה.

ליל הפסח היה הפעם היחידה שיצאתי מהבונקר ועליתי למעלה. למדנו את שגרת קולות המלחמה. בימים הגטו סאן, בלילות דמם. בלילות היו כולם קמים ממקומותיהם ועולים בסולם אל המרתף, וממנו במדרגות מעלה אל הדירות לחפש דברים או עולים בארובות עד הגג , לראות שרידים למה שהתרחש בגטו באותו יום ולראות אם קרונות הרכבת עודם עומדים ברציף.  כל עוד הם שם, לא יניחו לנו הגרמנים. אנשים היו עוברים במחילות שחיברו בין המרתפים שברחוב כדי לבקר אנשים בבונקרים האחרים ולהחליף ידיעות. אני עליתי רק אל המרתף , יותר מכך אמא לא התירה לי . היא חששה שמא הבניינים השרופים עלולים לקרוס ולפגוע בי או שמא הגרמנים יגיחו פתאום ולא אספיק לרדת. רק למרתף עליתי. אני ושתי הבנות של דוד פוזנר.

אני לא יצאתי מלבד למרתף , אך אנשים יצאו ואחרים באו ונכנסו , וסיפרו לנו מה קורה. אנשי המחתרת לא ירדו לבונקרים, הם נשארו בדירות ועל גגות הבתים, מכוונים נשקים ורימונים אל הגרמנים המתקרבים. אפילו מכונות ירייה היו להם. והגרמנים , שנכנסו אל הגטו ביום הראשון לגירוש , בערב פסח , בשירה בשורות שורות , בכלי רכב ובמכונות ירייה, שצעדו לאיטם , מביטים בחשש לכל הכיוונים , הגרמנים האלו נפגעו , הומתו , נפצעו והיססו.

סיפרו שיש הרבה מתים מוטלים ברחובות . חלקם יהודים וחלקם גרמנים. הגרמנים לוקחים את המתים שלהם , סיפרו האנשים , את היהודים הם משאירים, ובערב הקברנים מגיעים.

"זה לא יאומן , זה לא יאומן, "חזר ואמר אחד הקברנים ללא הרף, " אתם לא יכולים לתאר לעצמכם מה קורה שם " .

הבאנו איתנו אל הבונקר מצרכי מזון , וגם סידרנו מקום לכירה לבישול, אבל לא בישלנו דבר. אנשים אמרו שהגרמנים והכלבים שלהם יריחו את ריחות הבישול ויגלו את מקום מחבואנו מיד. אכלנו רק את הצנימים, על אף שהיו חמץ גמור.

צלילי הסחרחרת נבלעו בצליל ההתראה של כבאיות האש שהוכנסו אל הגטו. חום הלהבות לא חדר אל הבונקר, אך בעד הפריסקופ ראינו את הרחוב צבוע בשחור ובאדום, ושמענו את הכבאיות צופרות. איש לא נכנס אל הגטו לא יצא ממנו באותם ימי מרד מלבד הכבאים. על גגות הבתים הבוערים המתינו להם אנשים שביקשו דרך להימלט אל מעבר לחומה, דרך לצאת החוצה.

הגז מילא את הבונקר כולו

בבוקר שמענו קולות רועמים ברמקולים. גרמנים קראו בגרמנית , ויהודים קראו ביידיש. הם הורו לנו לצאת , הבטיחו שלא יעשו לנו דבר. אין בכוונתם להרוג אותנו, רק לשלוח אותנו לעבודה במזרח.

אל תביט בי בכזו תמיהה, ידענו כולנו את שאתה ידעת. ידענו ש"מזרח" הכוונה לטרבלניקה. ידענו ששם הורגים את כולם. כבר לא היו סודות . אך איני יודע אם אתה יכול לשער עד כמה רציתי כבר לצאת. לצאת מהמקום הזה שבו אין לילה ואין יום, לצאת מהמקום שבו אני שוכב ומביט מעלה אל התקרה ואיני רואה דבר, רק החשיכה מכבידה יותר ויותר על כל רגע נוסף, כמו יורדת ורובצת על החזה, מאיימת לקבור אותנו תחתיה. לצאת, ומה שיהיה אחר כך לא חשוב ולא משנה. ובאותם רגעים הייתי נכון להאמין לכול. גם לכך שנסיעה למזרח פירושה חיים. גם לכך שנסיעה למזרח פירושה לפגוש את אבא שלי. ובעצם לא היה היתה לנו ברירה, הגז מילא את הבונקר כולו, ולא יכולנו עוד לנשום בו. עמדנו כולם, אוחזים בידיים , מעודדים זה את זה בלי מילים.

לא יכולנו לדבר, רק השתעלנו שיעולים חנוקים. הרגליים פסעו מעצמן, והגופים נעו, נמשכו אל הפתח האחד והיחיד , נהדפים מעלה והחוצה.

בזה אחר זה נעמדו האנשים ועלו אל המרתף , ומשם נדחקנו ויצאנו אל האור שסנוור את המבט ולא הניח לנו לראות. רמקול צעק שנרים את ידינו . הרמתי את ידי , האוויר הצח מילא את כל גופי, וראיתי את הגרמנים עומדים מולנו, במסיכות גז על הפנים. הדוד  עמד לצדי , את אמא ואת דודה גיטשה לא ראיתי.

שמונה ימים וחצי היינו בבונקר. בזכות אותה ספירת העומר אני יודע בדיוק. בערב פסח נכנסנו אליו , וביום טוב שני של גלויות יצאנו ממנו. שמונה ימים שבהם היה הרחוב שלנו לעיי חרבות. נדחפנו . מוכים מוכים בקתות רובים ובמגלבים. ראיתי את הבתים העולים באש, באחד החלונות נדמה היה לי שאני רואה דמות אדם קופצת מבעד הלהבות.

אנשים שכבו מוטלים ברחוב, פה ושם היו ערימות מתים מסודרות , אולי ערימות שאספו הקברנים ולא הספיקו לקבור. לא יכולתי לעצור ולהביט. המכות על רגלי ועל גבי זירזו אותי הלאה. אל רחוב סטווקי, אל בניין בית הספר הסמוך לרציף הרכבות.

נדחפנו פנימה , מוטלים על אלפי היהודים שהיו שם . אמא והדודה גיטשה היו כבר בפנים, ואנחנו זחלנו לעברן. כופפים עצמנו מפני מכות הפרגולים.

הערב ירד . לא הניחו לנו אף לא לקום לרגע קט. אוקראינים פסעו באולמות, רומסים בהליכתם אנשים , מכים ללא רחמים , לפעמים יורים.  שכבתי , ידי בתוך ידה של אמא, ידה של דודה גיטשה בתוך ידו של הדוד. שכבנו צמודים זה לזה , נרעדים לקול הזעקות ולקול היריות . גרוני עוד צרב, ורציתי לשתות. לא היו לנו מים , לא היה לנו דבר. יצאנו מהבונקר בידיים ריקות.

לילה שני ללא שינה . באולם היה צפוף וחם , ובטני כאבה. לא הניחו לקום אף לא כדי לעשות צרכים, והלחץ הגובר בשיפולי בטני , לא הרפה לרגע. עם בוקר הורו לנו לעמוד ולצעוד אל הקרונות .

אור מועט חדר אל הקרון מבעד לאשנב קטן ומסורג שהיה בראש אחת הדפנות, אך האור האיר רק קלושות את הפנים האפלות הדחוקות זו לזו . בצפיפות הרבה , איש לנ ממקומו כשהחל הקרון מטלטל ומתקדם".

מקור וקרדיט : אברהם כרמי , חלקי בארץ החיים,  מכון שם עולם, ידיעות אחרונות , ספרי חמד,2013 ( בשיתוף עם אפרת חבה) .

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *