אהרון אפלפלד נולד ב־1932 בצ’רנוביץ. האב, בעל טחנת רוח. האם, צעירה, יפה ועדינה. משפחה יהודית מתבוללת. אהרון (ארווין) היה בן שמונה כשאמו נרצחה ביריות, ליד הבית. “היא היתה בת 34. אני כמעט כפול מגילה, אבל עבורי היא חיה וקיימת עד היום הזה – בת 34,” אומר אפלפלד. “בתי בתיה קרויה על שמה. הייתי הבן היחיד, בן של אמא, ומאוד אהוב וקשור.”
אחרי שנרצחה האם, אהרון ואביו ברחו יחד לטרנסניסטריה. “יום אחד לקחו אותו, עם קבוצת גברים אחרים,” נזכר אפלפלד. “הייתי ילד בן עשר, ואנשים שהיו איתנו במחנה אומרים שעד היום הם שומעים את צעקותי, כשנתלש מעלי.” הוא החל לנדוד. מדי פעם היה יוצא מהיערות, עובד כרועה צאן אצל האיכרים. בגלל מראהו הגויי, שׂערו הבלונדיני, הם לא זיהו את יהדותו.
ב־1944, כשבאו הרוסים, הצטרף אליהם כנער מטבח, והיטלטל מאות קילומטרים במשאיות אל הבית הגדול והיפה שבו נולד. הוא לא מצא שם איש. “לעיתים קרובות תהיתי איך נשארתי בחיים, כי בהחלט הייתי צריך למות. אבל האהבה החזיקה אותי. אף שידעתי שאמא מתה, הרגשתי ששניהם מצפים לי בבית, כמו הורים לילד שמאחר לחזור הביתה ממשחקיו. תיארתי לעצמי איך נשמח כולנו כשניפגש, ואני אספר להם כל מה שעבר עלי. לפי כל התנאים, לא הייתי צריך לשרוד, ואם שרדתי, היו צריכים להיות לי מומים נפשיים וגופניים, ואין לי. בשנה שעברה נאספנו, קבוצת ילדים שעלו ארצה – וכל אחד סלל את דרכו וגידל משפחה יפה. ואנחנו הרי באנו מאשפתות.”
ב־1946 עלה ארצה עם עליית הנוער, לבדו, בגיל 14. “הייתי בעל ניסיון חיים של אדם לפחות בן ארבעים. ראיתי אונס ורצח ורעב מוות, ושום דבר אנושי כבר לא היה זר לי. נולדתי לתוך העולם, ומייד הראו לי את כל פניו. זה איפשר לי להיות אדם אופטימי, מפני שהבנתי שליד הרע יש גם טוב, שהעולם הוא לא רק אפלה, רק הבזק של אור בין שתי חשכות, אלא שלצד התופת יש גם דברים טובים.”
הוא התחנך בחוות הנוער הציוני של רחל ינאית בן צבי, ושם למד עברית. יחיד בעולם, ניסה לאמץ את מיתוס הצבר הזקוף. “זו היתה ארץ אידיאולוגית מאוד, עם גוון הרואי. רציתי להיות ארי בן כנען. הלחץ החיצוני היה – תשתנה, תהיה גבוה יותר, בלונדיני יותר, עם עיניים כחולות יותר. תכתוב על הפלמ”ח, ואם באת משם, אז תכתוב על פרטיזנים. לכתוב סתם על אנשים שעברו את השואה והגיעו הנה, זה לא נחשב.
אבל מהר מאוד הרגשתי שזה לא הולך, אני לא יכול למחוק את עצמי, וחייב להתייחס ברצינות לחיי הקודמים. כל יום אני מברך שלא הסכמתי לחתוך את עצמי מעצמי, כמו שרוב בני דורי עשו. רבים מהם הפכו לאנשי צבא מפורסמים, כי להיות ילד שואה זה לא היה טוב באותם הימים. כולנו איבדנו את השורשים שלנו, וחדשים לא צמחו. רק כשהבנתי שהיתה לי עיר והיו לי הורים וסבים ובית, יכולתי לאמץ את ירושלים ותל־אביב."
וכל אותה תקופה קיווה לפגוש את אביו. לעיתים תכופות היה ניגש לסוכנות, לחפש את שמו ברשימות הניצולים, או מאזין לרדיו, ל“מדור לחיפוש קרובים”. יום אחד, ב־1953, והוא כבר בן 21, ראה באחת הרשימות את השם “מיכאל אפלפלד”. “אמרו לי שזמן קצר קודם לכן הוא עלה ארצה. מישהו לקח אותי לפרדס ליד יבנה, שם עבדו העולים החדשים בעבודה יזומה. הצביעו לי על איש זקן שקטף תפוזים. לא זיהיתי אותו, 11 שנים חלפו מיום שנפרדנו, אבל הוא הכיר אותי מייד, ורץ אלי.”
כעסת עליו, על שכל השנים לא חיפש אותך?
“לא. הוא חשב שאני מת. הוא לא יכול היה לשער שילד בן עשר, שנותר לגמרי לבדו בעולם, יישאר בחיים.” אפלפלד מתגורר בבית יפה במבשרת ירושלים. אשתו קרמיקאית. יש לו שלושה ילדים: עורך־דין, צייר, והצעירה סטודנטית לספרות. בסלון עומד הלול של מיכל, נכדתו הפעוטה. הוא מכהן כפרופסור לספרות באוניברסיטת באר־שבע, אף שהשכלתו הפורמלית היא כיתה א'.
“מהבית ידעתי לדבר שפות רבות, אבל עוד לא הספקתי ללמוד לכתוב ולקרוא כשפרצה המלחמה, וכך הפכה העברית לשפת הכתיבה שלי. זה מזל, כי סופר צריך שפת כתיבה אחת.” הוא עשה בגרות אקסטרנית בהיותו בצבא (“תעודת הבגרות היתה המאמץ הקשה ביותר בחיי”). הוא השתחרר מהשירות כסמל חינוך, והחל לעבוד בעבודות מזדמנות. את הכסף הראשון שהרוויח, כפועל בסלילת “דרך בורמה”, השקיע במכונת כתיבה “הרמס” קטנה, שעדיין משמשת אותו. את הרשימות בכתב־יד שהוא עושה בבית־הקפה, הוא מדפיס בכל יום במכונה הזו. במחשב הוא לא נוגע, “כי הניקיון של הדף הבוקע מהמחשב נותן לך אשליה כאילו כתבת משהו טוב. בכתב־יד תמיד זה יהיה מלוכלך כדי שתזכור שזה עדיין לא מספיק טוב, וצריך עוד טיוטה ועוד טיוטה. ואולי המכונה הזו גם מזכירה לי כל הזמן מאין באתי.”
הניצוץ שהדליק את מכרה הקרח היה התנסותו של אביו במחנה העבודה שאליו נלקח כשהופרד מילדו. אבל כל פעם שניסה לכתוב, הרגיש שטרם מצא את הטון הנכון.
עשית תחקיר? דיברת עם אביך על מה שקרה שם?
“הוא סיפר הרבה דברים על הגשר, אבל אני לא יכול לקלוט דברים שמספרים לי, אלא רק מה שעובר דרכי, בתוך הגוף שלי. אני לא עושה שום תחקיר כשאני כותב. אני לא כותב מה שאני שומע, אלא רק מה שאני שומע מתוך עצמי, וחש על בשרי. כל הדמויות שאני מתאר, הן אני.” בגלל היותו צעיר מאוד כשאירעו ההתרחשויות, ובגלל תהליכי המחיקה שעבר כשניסה לבנות הווה חדש ולמחוק טראומות, כמעט אינו זוכר דבר ממה שאירע. “סופר נמדד בכך שהוא יודע לקחת את עקב אכילס שלו, ולהפוך אותו לנקודת ארכימדס,”אומר ד"ר יגאל שוורץ. “בשלב די מוקדם איתר אפלפלד את מוקד החולשה שלו – חסרונו של זיכרון – והפך אותו למוקד כוח. הזיכרון שלו מחוק, הוא בנה את ספריו על סטרוקטורה פסיכולוגית, שמצאה לעצמה מקורות ידע חיצוניים. ספריו משרטטים עולם ספק מציאותי ספק הזוי. המשפחה הענפה שהוא ברא לעצמו, והמייצגת את כל מה שנפוץ במאה השנים האחרונות בשבט היהודי, היא המחשה לאו דווקא למה שהיה לו ואבד, אלא למה שלא היה לו מעולם. הגיבורים שלו זרים במקומותיהם, והוא זר במקומו. הוא מראה כיצד השואה היא הרגע היחיד בתולדות העם היהודי המודרני, שנוצרה בו זיקה אל השורשים הבראשיתיים שלו. לרגע הבזיק הברק, והיה חיבור ליהדות. אלמלא השואה, היהדות הזו היתה הולכת ונמוגה. השואה אילצה אותם – ואת אפלפלד – להתחבר למקומות שלא היו מתחברים אליהם.” “בכל ספר אני מחיֶה את ההורים שלי, ואת העיר שלי, ואת הילדות שלי. ומעבר לזה, זה סיפורו של דור שלם,” אומר אפלפלד. “ספרות באה לא לטשטש או לערפל, אלא להבהיר. אני עוסק בהבהרת דברים. מתוך המסה שנקראת השואה, אני לוקח גוש ומראה שאלה היו בני אדם, שהעזו, שחלמו, שניסו, ששלחו פתקאות בבקבוק, כדי שאולי באחד הימים מישהו ימצא את הפתקה הזו, ואני מצאתי.”
מקור וקרדיט : אילת נגב , תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2001
באדיבות פרויקט בן-יהודה (קישור)
0