אידה קאלברג , בת 11,  במרד גטו ורשה

238

 

“עודני זוכרת … זה היה לפני שלוש שנים , ב19 באפרילך 1943 , לילה שקט וחרישי , דומה ללילות אחרים , אך לא . למחרת חל חג הפסח . האנשים העייפים היו בשינה עמוקה . לפתע בתוך הדממה , נשמעה הקריאה : “הכל לבונקרים! ועם נשק ביד! ” יהודי גטו ורשה ירדו לבונקרים. הצעירים נדחקו לחלונות ולדלתות כשאקדחיהם בידיהם. לחש עבר מפה לפה : ” לא ניכנע ! נילחם!”

בינתיים החלה תנועה ברחוב , נשמעו צווחותיהם של הגרמנים , יריות והתפוצצויות רימונים, כל הגיטו רעד. הזקנים התפללו בפינות לאלוהים,  אמהות אימצו אל לבן את ילדיהן ונשקו להם אולי בפעם האחרונה.

אני ישבתי בבונקר בפינה . על ברכיה של אמא, ובכיתי. היארך סבלנו ? היבוא קץ למצוקה שלנו . וכך עברו עלינו 10 ימים , מאחורינו סופת-דמים , התפצצויות , ונדמה שהאדמה רוטטת , ואנחנו היינו סגורים ללא-מוצא , נתונים לצפייה וציפינו.

עברו עשרה ימים ולילות קשים. שרועים היינו מתים-למחצה ללא מזון , ללא מים , אבל עודדה קצת המחשבה שאחינו נלחמים .

וביום באחד-עשרה נזרקו רימונים לתוך הבונקר  שלנו. מרבית האנשים , היו  כבר מחוסרי  הכרה , מכוסי מפולת .

אותנו הוציאו הגרמנים החוצה. כמה מן האנשים שנותרו בחיים הסתערו על הגרמנים , אך אלה הרגו אותם מייד.

הכריחו  אותנו בכוח לגשת לנקודת הריכוז  באומשלאגפלאץ.

אחרי עשרת ימי ישיבה בבונקר , ברעב ובסבל נסחבתי ילדה רכה בידי הגרמנים לאומשלאגפלאץ . הלכתי שותקת ושותת דם עם הורי דרך רחובות הגטו הבוערים ומפלות הבתים ההרוסים. עיני לא התרגלו לאור אחרי הישיבה הממושכת בחשכת הבונקרים.

אחרי כמה ימים ללא מזון וללא מים ועינויים התחילו לגרש אותנו לרכבת שם היינו דחוסים אחד על גבי חברו , וללא חמצן מספיק לילדים . רבים נחנקו מחוסר אוןיר  . גניחות , זעקות ויללות .

ועד היום איננני מבינה איך נשארתי בחיים . ממש נס . מחצית הנוסעים  נותרו מתים בקרון .

הועברנו לטרבלינקה וגם שם סבלנו קשות   , אך זה סיפור חיים נפרד.”

מקור :

בנימין טננבוים , אחד מעיר ושניים ממשפחה , ספריית הפועלים , 1947

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *