מתוך הספר :
לא נפרדתי מהם
"המשכנו בנסיעה והתקרבנו לתחנת הרכבת בהרוביישוב. מבעד לחלון נראתה תנועה בלתי רגילה. המוני אדם היו מרוכזים על הרציף. לא חשדנו בכלום וירדנו מהרכבת. שתינו היינו הנוסעים היחידים שירדו בתחנה זו. השתדלנו להיוודע מי הם אלפי האנשים המכונסים כאן. לאחר רגע הוברר לנו הכול – אלו היו יהודים. גברים, נשים, זקנים וטף – דחוקים וכבושים בין חבילות, צרורות, כסתות; את האוויר פולחות זעקות שבר וקולות בכי ממלאים את התחנה. ומעל לכל – צריחותיהם של הגרמנים.
ארבעה גרמנים מגושמים, פרצופיהם אדומים, שרוולי חולצותיהם מופשלים ובידיהם שוטים דוהרים על סוסים הלוך ושוב על הרציף, דורסים כל מי שנקלע תחת פרסות סוסיהם. הבחנתי איך הם פוגעים, כמו בכוונה, באמהות המחזיקות בזרועותיהן תינוקות.
והיה זה יום בהיר, השמש זרחה.
הצצתי בפניה של פרומקה, הן היו חיוורות מאוד. בלי אומר ודברים קלטנו במה מדובר. בו ברגע החלטנו שעלינו להישאר פה, אולי בכל זאת נצליח לקשור איזשהו קשר עם חברינו. פנינו ונכנסנו לחדר ההמתנה. מלבדנו לא היו בו נוסעים. הפולנים תושבי העיר נמנעו באותו היום לצאת מבתיהם. ביקשתי מפרומקה שתשב כדי שלא תוכל לראות את הנעשה מעבר לבית. היא התיישבה. ישבה בלי לנוע ומבטה ננעץ בחלל, ואילו אני נעמדתי ליד החלון ולא יכולתי שלא לראות. גרמני ענק בעל פרצוף של רוצח, מוביל ארבעה בחורים לובשי קפוטות. אני רואה את עיניהם, את מבטיהם התוהים, הם אינם מבינים מה רוצים מהם. דוחפים לידיהם אתים ומעמידים אותם במרחק מטרים ספורים מהחלון ומצווים עליהם להתחיל לחפור. הגרמנים דוחקים בהם למהר, למהר! חובטים בהם בשוטים, בועטים. לאחר זמן־מה, פילחו אותם ביריות. הרוצח גורר יהודים אחרים ומצווה עליהם לכסות את הגוויות. ושוב מצליף השוט. הרוצח פונה אל תוך ההמון. לפתע נשמעו צעקה איומה של אישה ויריה. ראיתי אישה נופלת ותינוק מושלך מידיה. הוא עודנו חי. האישה, מסתבר, רצתה להשליכו מעבר לגדר, רצתה להצילו. בין רגע דרסו פרסות סוסיהם של הגרמנים את התינוק. לרגע משתררת דממה, באחת האלפים נאלמו דום. ראשי הסתחרר, עיני התערפלו, נאחזתי באדן החלון. יותר מכל פחדתי שפרומקה תיגש לחלון ותראה… לחדר ההמתנה ניכנס מישהו, העליתי על שפתי חיוך ופניתי לפרומקה: “עלינו להסתלק מכאן”.
לא נפרדתי מהם
0
