אלי ויזל , בן 15 , ברכבת המוות לאושוויץ

283

תורנו הגיע ביום שלישי , 16 למאי 1944. ” כל היהודים החוצה !,”  צעקו הגרמנים ואנו היינו ברחוב.

היה גל חום נוסף. הרגשתי בחילה , סבלתי , אך לא ידעתי ממה. הייתי עצוב לאין שיעור, כמו בנוכחות של מוות. אני רואה את אחותי הקטנה , אני רואה אותה עם תרמיל הגב הכבד כל-כך. אני רואה אותה ואהבה אדירה מציפה אותי. חיוכה התמים לא יימחה מנפשי לעולם. היא הייתה צמאה, אחותי הקטנה , שנספתה בסוף באושוויץ , הייתה צמאה מאד. שפתיה היו יבשות. נתתי לה מעט מים. מראות אחרונים של אחותי הקטנה ציפורה.

הגענו לתחנת הרכבת , למקום שחיכו בו קרונות הבקר. מאז שכתבתי את ספרי הלילה אני נרדף ע”י הרכבות הליליות האלו שחצו את היבשת ההרוסה. צילן רודף את כתיבתי. הן מסמלות בדידות ,מצוקה , ומצעד בלתי-פוסק של המוני יהודים אל הייסורים והמוות. אני קופא בכל פעם שאני שומע שריקת רכבת.

למה הניחו לרכבות האלו להתגלגל באין-מפריע לתוך פולין? למה לא הפציצו את המסילות לבירקנאו? הצגתי את השאלות האלה לנשיאים ולמצביעים אמריקניים ולקצינים סובייטים רמי-דרג. הרי במוסקבה ובוושינגטון ידעו מה עושים הרוצחים במחנות המוות , מדוע לא נעשה דבר על מנת לעכב ולהאט את ה”ייצור, שלהם”?  העובדה , שאפילו מטוס צבאי אחד ויחיד של בעלות הברית לא ניסה להרוס את המסילות לאושוויץ, נשארה לדידי חידה מזעזעת.

האוויר בקרון הבקר שלנו היה מבחיל . ה”בית”  שלי היה עכשיו קצה של קרש עץ שעליו ישבתי וחלמתי על הגולים היהודים בימי קדם ובימי הביניים.

החיים בקרונות הבקר היו מות נעורי. כמה מהר התבגרתי.

רעב , צמא וחום, וצחנה באושה . צעקות היסטריות של אישה שיצאה מדעתה. המשפחות ישבו ביחד בקרון  , בסולידריות מלאה, חולקות  בכל מה שבא לידן: ביצים קשות , עוגות יבשות או פרי, מצייתות לכללים מחמירים בקשר למי שתייה.

אלו היו השעות האחרונות שביליתי עם משפחתי, התפילות של סבתי, הפנים המודאגות של אחותי הקטנה , שסירבה להראות שהיא מפחדת. כן , זיכרוני צבר הכול , שמר הכול.

לפתע היה פרץ של רעש והלילה התנפץ לאלף רסיסים. הרגשתי שמטלטלים אותי , מרימים אותי על רגלי, ודוחפים אותי אל הדלת, אל עבר יצורים צועקים וכלבים נובחים. המון גואה שיכסה את הארץ.

בספר הלילה אני מספר על זעמם של היהודים “הוותיקים ” שהורידו אותנו מהרכבת.  הם קיללו אותנו. “מה לעזאזל אתם , שווינהודה עושים כאן? ” התפלאתי . האם הם חשבו שבאנו אל הגיהינום הזה מרצוננו, מתוך סקרנות? רק מקץ שנים הבנתי. שניים מעמיתיהם הקודמים , רודלוף ורבה ואלפרד וצלר , הצליחו לברוח מבירקנאו ב1944 , כדי להזהיר את יהודי הונגרייה מפני הצפוי להם. לכן הם זעמו כל-כך. הם חשבו שהיינו צריכים לדעת . כמה מהם אפילו היכו אותנו.

באותו לילה עגום לא הספקתי להיפרד מאמי ואחותי הקטנה. התחושה הייתה של אובדן ולא הצלחתי אפילו להגיד שלום. זה רק חלום וסיוט , אמרתי לעצמי בלכתי , תלוי על זרועו של אבי בתחושת סיוט שקרעו אותי מאהובי.

שנים רבות אחרי כן בדקתי במסמכים של הזונדרקומנדו בגרמניה והתברר כי הסיוט שלי מאז  אותו לילה על השלכת ילדים לתוך להבות היה נכון.  הרוצחים הגרמנים לא היו מסוגלים באותו לילה לטפל במספר כה גדול של הונגרים במשרפות , לא הסתפקו רק בשריפת גוויות מתות של ילדים , בטירופם הברברי הם השליכו ילדים יהודים חיים אל תוך בורות בוערים.

ואם אני נושא ברבי צער וייאוש עמוק כשאול הרי זה משום שבלילה ההוא, כאשר ירדתי מהרכבת,  ראיתי ילדים יהודים טובים ונבונים , נושאי מילים וחלומות אילמים , הולכים לתוך החשכה בטרם יאכלו אותם הלהבות.

עד היום אני מזדעזע כשאני רואה ילד, כי מאחוריו אני רואה ילדים אחרים. רעבים , אחוזי-אימה , מותשים , הם פוסעים בלי מבט לאחור אל האמת והמוות – שהם אולי אותו דבר עצמו.

בלילה ההוא משהו בתוכי, האני האחר שלי, אמר לי כי לא ייתכן שהזוועות האלה מתבצעות באמצע המאה העשרים והעולם שותק. אלו לא היו ימי הביניים. ההתנגדות האחרונה שלי נשברה, הנחתי שימשכו וידחפו אותי , שיבעטו בי , כמו סהרורי חירש-אילם.

מקור :

אלי ויזל. כל הנחלים הולכים אל הים, ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2000

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *