אמא, הייתה בת 14 כשפרצה המלחמה

251

מאת: שרי אפיק צוויג

אמא חנה‘לה הייתה כלה בשמלה כחולה אחרי המלחמה

השבת כ"ב אדר יום זיכרון של אמא.

אני הבכורה שלה, מיושנת ועתיקת יומין- ואני רוצה לדבר בה.

יכולתי לומר, שאלו החיים וצריך ללכת הלאה.

אבל כמו אדם מיושן שעושה אזכרות במקום ללכת לבית קפה טוב,

אני רוצה לספר לכם על אמא חנה'לה.

אמא, הייתה בת 14 כשפרצה המלחמה,

ילדה שלישית מתוך שמונה אחים ואחיות..

היא ברחה מגיטו רדומסק שבוע לפני שהרימה אותו האש.

אמא התחפשה לנוצריה הלכה לכפר אוסטרי קטן , עבדה בפרך יותר משלש שנים.

שמעה שהמלחמה הסתיימה, חזרה לפולין, ללודז'.

חיפשה את המשפחה שלה.

גילתה שמכל המשפחה, נותרה לבדה בעולם.

פגשה את אבא דוויד'ל ניצול שואה כמוה,  בוגר כמה וכמה מחנות ריכוז קשים ואומללים.

היא נישאה לו והביאה לעולם אותי ואחיותיי ואת אחי..

אחרי שנים של עמל יזע ודמעות, כשאנחנו משפחה יפה ומתוקה.

ואפשר כבר לנוח על זרי דפנה ולהתענג..  המוח של אמא נשטף בדם.

בבוקר עוד טיפלה ביאיר, הבן הקטן שלי. ובלילה כבר נשאר ממנה רק מעט.

הייתה שוכבת במיטה משותקת והמעט שנותר ממנה, היה חוזר ומתחנן  "שרי תכתבי עלינו, ספרי! אם לא תספרי, אנחנו ניעלם, לא ידעו שהיינו."

אז זהו, כתבתי בקטנה.

שלא תשכחו אותה ואת המשפחה שלה. כותבת וכותבת,  עד שתדעו בעלפה שפעם הייתה אמא חנה‘לה, שהייתה גיבורה וילדה אותנו,  שהוריה ושבעה אחיה ואחיותיה נשלחו לטרבלינקה. נספו בתאי הגזים.

לא היו לי סבתות ודודים. ..

מפעם לפעם הייתי ממציאה אותם.

הייתי מדברת אל הבלטות בשרותים.

קוראת להם: "חיה‘לה, מאיר‘קה , מנדל‘ה.."

הם היו הילדים במשחק שלי. שם קמו לתחייה …

מקור וקרדיט

0

תגובות

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *