אמא ובן בזהות בדויה – סיפורה של סבינה קרישק  

205

אומץ לב וגבורה מסייעים לסבינה קרישק בהצלת חייה וחיי בנה בתקופת השואה. בסיפור זה באים לידי ביטוי כוחה של האהבה, בעיקר אהבת אֵם לבנה, אך גם עוצמתן ההרסנית של השנאה ורשעות הלב והתהום אליה יכולה להגיע ההתנהגות האנושית.

כבר בתחילת הכיבוש הגרמני של פולין נכבשה העיר ורשה, ובאוקטובר 1940 הוקם בה הגטו בו הצטופפו כחצי מיליון נפש בשטח של שני קילומטרים רבועים. רבים ניסו לברוח מהגטו, ביניהם גם סבינה קרישק. סבינה ביקשה להגיע לצדה הארי של העיר, כי סברה שדווקא בין הגרמנים, בתוך גוב האריות, יצליחו ובנה לחיות בזהות בדויה.

סיפורה של סבינה מתחיל ברגע יצאו היא ובנה סטך בן העשר מהגטו. תחילה ברחו אל חברתה של האם כפי שתיאמו השתיים קודם לכן, אך כעבור חודשיים בגדה בה החברה והלשינה עליה לשכניה הקרובים. מיד לאחר ההלשנה הופיעו בבית שלושה גברים עבי גוף, אשר הזדהו בפני סבינה כאנשי גסטפו. הם אמרו לסבינה שאם לא תעביר לידיהם 100,000 זלוטי – ירצחו אותה ואת בנה. מפוחדת עד אימה ויודעת שאין בידיה את הסכום המבוקש, התחננה בפני שלושת הגברים על חייה ועל חיי בנה. התחנונים לא הועילו, והשניים הובלו ליער מרוחק. בסופו של דבר, מסיבה לא ברורה, לא ביצעו אנשי הגסטפו את תכניתם והותירו את השניים בחיים.

חקירה צולבת בבניין הגסטפו

עם אור ראשון החליטה סבינה שהיא ובנה לא יצליחו לשרוד ביער, ושעדיף לחזור לצד הארי של ורשה. השניים השתמשו בזהות בדויה והמשיכו בחייהם. סבינה עבדה כמטפלת אצל משפחת קצ’ינסקי, שלא ידעה על יהדותה. באחד מימי מאי 1943, כאשר סבינה עשתה את דרכה הביתה מהעבודה, פגש אותה מכר מלפני המלחמה בשם קופיטו. הלה היה בשירות הגסטפו, ומיד הטיח בה את דבר יהדותה. דמה של סבינה קפא. שוב ושוב חזרה וטענה כי טעות בידו והיא אינה יהודייה, אך קופיטו לא השתכנע. סבינה פנתה אל מצפונו וסיפרה לו שבנה הקטן מחכה לה בבית, ושלא יוכל להחזיק מעמד בלעדיה אם ילשין עליה לחיילי הגסטפו. הוויכוח הקולני בין השניים הגיע גם לאוזני שוטרים גרמנים שהתקרבו למקום ודרשו מסבינה את תעודות הזיהוי שלה. התעודות אמנם היו מזויפות במקצועיות רבה, אך קופיטו לעג לה בפני השוטרים והתפאר באוזנם על כך שהוא מקדיש זמן ניכר מיומו לתפיסת יהודים שמסתתרים בצד הארי. הוא הצהיר שהוא בטוח ביהדותה.

הגרמנים שאלו את קופיטו אם בכל זאת יש לו ספקות לגבי יהדותה, שהרי הניירות מעידים אחרת, אך הוא התעקש. סבינה נשלחה לחקירה במשרדי הגסטפו. אחד משוטרי הגסטפו חקר אותה חקירה צולבת וממושכת, כשהיא עומדת במרכזו של חדר החקירות, בו נוכח גם קופיטו ומסביב מספר שוטרי גסטפו. אט אט החל הלחץ הפיזי והנפשי לתת את אותותיו, וסבינה חשה כי היא עומדת ליפול מרגליה. היא ביקשה שיאשרו לה לשבת, אך בתגובה ענה לה אחד השוטרים שאין סיבה לכך, כי בכל מקרה בעוד רגע ירצח אותה במו ידיו. ממש ברגע שהעמיד השוטר את סבינה מול הקיר, מכוון אליה את נשקו, פנה אליו אחד מחבריו ואמר לו שאין טעם לבזבז כדור על היהודייה הזו. אפשר פשוט לשלוח אותה אל הגטו, שם כבר ידאגו למותה יחד עם שאר היהודים.

הבריחה מקרונות המוות

סבינה הובלה אל האומשלגפלאץ – כיכר השילוחים של היהודים מגטו ורשה למחנות ההשמדה, שם שהתה לילה שלם. למחרת הגיעו קרונות המוות אל הכיכר, והשוטרים החלו להעלות את היהודים עליהם. סבינה הועלתה על הרכבת כאשר כל גופה מוכה ודואב. אנשים סביבה זעקו לאוכל ולמים, אך סבינה לא הרגישה דבר, אפילו לא מחנק. היא חשבה רק על בנה הקטן ועל כך שלעולם לא תראה אותו. נואשת סיפרה את סיפורה לאישה זרה, שהביטה בה בחמלה ואמרה לה: “זו תחנתך האחרונה בחיים, את מיועדת למותך”.

לפתע ניחתה על סבינה הידיעה, שהיא באמת הולכת אל מותה, ויותר לעולם לא תראה את בנה. עתה ידעה בוודאות יותר מאי-פעם, שהיא חייבת למצוא דרך להימלט מידי הנאצים. כעבור כמה דקות של נסיעה נעצרה הרכבת באחת מתחנות המעבר, והנוסעים הורדו ממנה והוצבו בשני טורים לעריכת סלקציה. הצעירים נשלחו למחנה עבודה בקרבת מקום, והשאר המשיכו בדרכם למחנות ההשמדה.

סבינה הבינה שזה הרגע לברוח. לא יהיו רגעים נוספים. היא הסתכלה סביב והבחינה כי הסלקציה נעשתה בין שתי רכבות המשלוח. האפשרות היחידה לברוח היא להסתתר תחת אחת מהן. מסמכיה המזויפים לא היו עִמה, היא הייתה יחפה ועל גופה רק שמלה קלה. היא קפצה אל מתחת לאחת הרכבות ושם הסתתרה. אחרי שהרוח שככה והרכבת המשיכה בדרכה, יצאה סבינה מהמסתור והחלה לרוץ. היא רצה כשמונה קילומטר ברגליים יחפות אל הכפר נילוצ’ב, ושם נכנסה אל הבקתה הראשונה שראתה. עם כניסתה בירכה את יושבי הבית בברכה הנוצרית המקובלת “יבורך ישו הנוצרי”, וסיפרה כי היא גרמנייה שחיה בפולין ובמקרה נקלעה לרכבת היהודים.

בעל הבקתה ואשתו הלינו אותה בביתם מספר ימים, ואז הסכימו להובילה חזרה אל  הצד הארי של ורשה. כאשר הגיעה לעיר הלכה במהרה לביתה של משפחת קצ’ינסקי, שם סיפרה סיפור בדוי על הימים בהם נעדרה מעבודתה. מובן שאת ריקוד האימים שלה עם המוות לא הזכירה במילה.

סבינה פגשה את בנה כעבור מספר ימים בבית אחותה, מסתתר מאימת הנאצים רעֵב ומוכה אך עם ניצוץ בעיניים. כך, באומץ רב ובתנאים קשים, שרדו השניים את המשך המלחמה כשהם חיים בזהות בדויה בחלקה הארי של ורשה.

מקור:

מפעל התרגומים של עדויות השואה – עדויות ילדים, מיסודו של יוסל’ה כרמין, קיבוץ מגן.

מקור באינטרנט

 

1

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *