"אני ילדה שנעקרה שלוש פעמים מביתה, לא האמנתי שאיאלץ שוב להיעקר מביתי"

51

מאת: איריס ליפשיץ-קליגר 

בגיל שלוש וחצי נעקרה איקו מביתה בפעם הראשונה. בהמשך הועברה למשפחה נוצרית, שאיתה נדדה ברחבי פולין. אחרי השואה עלתה ארצה, אומצה על ידי משפחה בתל אביב, ורק אחרי שהוריה המאמצים נפטרו גילתה את שמה האמיתי. בתחילת המלחמה נעקרה שוב מביתה שבצפון: "מודאגת לגבי דור ההמשך" 

איקו שמחאי, בת 85, שורדת שואה, אמא לשלושה, סבתא לארבעה נכדים, מפונה מאז תחילת המלחמה מביתה שבקיבוץ הגושרים שבצפון. נולדה בלבוב, אז בפולין, בגיל שלוש וחצי מסרו אותה הוריה הביולוגיים למשפחה נוצרית כדי להציל את חייה. עם קום המדינה עלתה ארצה ואומצה על ידי הורים שגידלו אותה כבתם. רק בגיל 60 גילתה את זהותה האמיתית.

מלחמת העולם השנייה: "נולדתי בלבוב, כיום באוקראינה, באפריל 1939, זמן קצר לפני שהנאצים פלשו לפולין. בגיל שלוש וחצי נעקרתי בפעם הראשונה מביתי וממשפחתי. ההורים הביולוגים שלי, אחרי שלא יכלו להחביא אותי עוד במסתור, מסרו אותי למשפחה פולנית שאימצה אותי. גדלתי תחת זהות של ילדה פולנייה נוצרייה לכל דבר. נדדתי איתם את כל מלחמת העולם השנייה. הוטבלתי לנצרות, הם טיפלו בי כאחת מילדיהם וכך הצילו אותי תוך כדי שהם מסתכנים בעצמם".

החיים בישראל: "בגיל עשר, אחרי שהגעתי ארצה, אומצתי על ידי הורים ממוצא יקי, מצפון תל-אביב, שנתנו לי את השם — לאה פרוידנטל . בכיתה ה' היה תלמיד בכיתה שלי שקרא לי 'לאה-צפרדע', וזה הוביל לכינוי שלי 'צפרדעיקו' ומאוחר יותר לשם קצר יותר — 'איקו'. מאז אני נושאת באהבה את השם הזה. לאורך השנים הטמעתי היטב את ההנחיה לשכוח הכל. וכך למעשה חייתי חיים שלמים עד גיל 60, בסוד גדול שהסתרתי מילדיי ומכל מכריי. הוריי המאמצים לא רצו שאחטט בעבר העצוב שלי ולא עסקתי בזה בכלל. חייתי כילדה שמחה במשפחה נהדרת שעטפה אותי בחום".

שם האמיתי שלי: "רק אחרי שהם הלכו לעולמם, יצאנו, אני ובעלי מיקי, למסע להשלמת הפאזל של חיי ומצאנו פרטים שחשפו את זהותי האמיתית. מצאנו את תעודת הלידה שלי תחת שמי המקורי, רות רחל ווליש, בעוד שאיקו זה שמי שבעצם מלווה אותי לתמיד. לקראת גיל 60 קיבלנו לפתע שיחת טלפון מנורווגיה מבחור פולני בשם מיכאל שביקש את הסיוע שלי לעזור לו לאתר את לוטקה, אחותה היהודייה האבודה של אימו אווה. הגורל הפגיש בינינו. אווה אימו היא אחותי. לא זכרתי דבר, כאילו סיפרו לי על חיים של מישהי אחרת לגמרי. כשלבתי הבכורה דלית מלאו 12 והיא קיבלה עבודת שורשים בבית הספר, לא נותרה לנו ברירה ושיתפנו אותה ואת שני הילדים הנוספים שלנו — אורי וענת — בסיפור חיי האמיתי".

הפינוי מהבית: "אנחנו ממש לא רואים את האופק, כמו כל המדינה אף אחד לא יודע לומר מתי הסיפור הזה ייגמר. זאת מלחמה בלי דד-ליין. כמובן שכמי שנעקרו מביתם בצפון, אנחנו מרגישים את השלכות המלחמה על בשרנו. אני למעשה ילדה שנעקרה שלוש פעמים מביתה, לא הייתי מאמינה שיקרו כאן הזוועות של 7 באוקטובר ושאיאלץ שוב להיעקר מביתי בקיבוץ הגושרים".

 לכתבה המלאה באדיבות אתר YNET

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *