“אני לא סופר, אני אפילו לא מבוגר. אני רק ילד”

321

יז’י אורמן היה בן 11 כשהחליט לבלוע גלולת ציאניד ולשים קץ לחייו בדירת המסתור בפולין – ובלבד שלא ייתפס ע”י הנאצים • את שנות המלחמה עד מותו תיאר ביומן מטלטל • שנים לאחר מציאת היומן, התגלה גם יומנה של אמו, והם חוברו למסמך מרתק, שצפוי להתפרסם בקרוב בעברית

מאת : חנן גרינווד, ישראל היום , 24 באפריל  2019

בלילה שבו יז’י התאבד, יצאו הוריו החוצה ובחסות החשיכה קברו את גופתו הקטנה של בנם היחיד בסככה בגינה. הם חפרו בידיים, בכפות ובמזלגות, ולבסוף כיסו אותו באדמה. כך הסתיים סיפורו העצוב של ילד בן 11 – ככל הנראה אחד הילדים הבודדים ששלחו יד בנפשם בזמן השואה.

מתוך ששת מיליוני היהודים שנספו בשואה, מיליון וחצי היו ילדים. בזמן שידועים לא מעט מקרי התאבדות של יהודים בוגרים, חוקרי שואה מעריכים כי התאבדותו של ילד בן 11, שנה לפני סוף המלחמה, היתה נדירה ביותר – גם במושגים של אחד המאורעות הנוראים ביותר שידעה האנושות.

כנראה לא היינו יודעים דבר על סיפורו הטרגי של יז’י לולא שני יומנים, שלו ושל אמו סופי, ולולא קרוב משפחה אחד, עקשן במיוחד, שהחליט להוציא את הסיפור לאור בכל מחיר.

•  •  •

דיברו על היטלר ברדיו, שהוא מתלונן ששברו הסכמים שנחתמו עימו. סלחו לי, אבל אדם שהוא התגלמות השטן, שניהל מלחמה באמצעות הבטחות שווא, הבטיח את החסינות של נשים וילדים ובאותו הזמן כיסה על אלפי קברי אחים שבהם נקברו מיליוני קורבנות הגסטפו. משום כך נטשו אותו בעלי בריתו הקרובים והוותיקים ביותר. הוא יקבל את העונש על ים הדם של עמו והעמים הזרים שהוא שפך“.

(יומנו של יז’י, 9 בספטמבר 1943)

‘י (ירז’ק) אורמן נולד ב־1932 בעיר סטניסלב שבגליציה (כיום קרויה איוונו־פרנקיבסק ונמצאת בשטח אוקראינה) למשפחה אמידה ומתבוללת. אביו, איזידור, היה גינקולוג. אמו, סופי, היתה עקרת בית.

עולמה של משפחת אורמן התהפך ב־1941, עם תחילת הפוגרומים בעקבות פלישת גרמניה הנאצית לרוסיה במסגרת מבצע ברברוסה. בתוך יום אחד נרצחו יותר מ־10,000 יהודים. 20 אלף נוספים נכלאו בגטו שהוקם בעיר, ובהם בני משפחת אורמן.

בגטו נחשף יז’י הקטן לזוועות המלחמה. באחד הימים חזר הביתה רועד וסיפר להוריו על חייל נאצי, שתפס ילד קטן שהבריח מזון לגטו. החייל עקר את עיניו של הילד ותלה אותן. “העיניים התנדנדו על חוט”, סיפר באימה. אז גם גמלה בליבו ההחלטה שלא להיתפס בעודו חיים.

שנה לאחר מכן, כשהנאצים החלו “לטהר” את הגטו ולשלוח את תושביו למחנות השמדה, הבין איזידור אורמן שהתקווה היחידה של משפחתו היא לברוח. אז הבהיר יז’י להוריו שהוא מסרב למות בלי מאבק: “לא אלך בלי ציאניד”. הוא חשש בעיקר שלא יעמוד בעינויים וימסור לשוביו שמות של אנשים או מקומות מסתור.

שלושת בני המשפחה הסכימו, “נשרוד או נמות, ביחד”, אולם על ההחלטה לספק לבנם הצעיר את גלולת המוות יצטערו סופי ואיזידור כל חייהם.

•  •  •

מרישיה סיפרה שתפסו כמה אנשים שנסעו במשאית. סבתא מייד התחילה לדאוג שהדוד אמיל עלול להיות ביניהם, ואנחנו ניסינו להרגיע אותה כמיטב יכולתנו. כולנו הבנו שהנשים הזקנות המטופשות האלה רק מנסות להפחיד אותנו

בעיתון כתוב שרומא נתפסה על ידי הגרמנים. אני לא יודע אם החדשות אמיתיות, אבל אם כן, החיילים האיטלקים הם חיילים גרועים מאוד. מצד שני, גם בעלות הברית יכלו לפעול הרבה יותר מהר ואולי הן לא רוצות או לא מסוגלות

במהלך ארוחת הערב אמרה סבתא שבזמן שלה יש אוכל חם, הדוד אמיל ביער. מי יודע אם הוא עדיין בחיים, אם יש לו משהו לאכול“.

(יומנו של יז’י, 19 באוקטובר 1943)

באוקטובר 1942 נמלטו יז’י ומשפחתו מהגטו והתגלגלו בין מקומות מסתור. כשנה לאחר מכן, בספטמבר 1943, החל יז’י לכתוב יומן שבו תיאר את חוויותיו מהמלחמה.

“אני לא סופר, אני בסך הכל ילד”, כתב. ואולם, אף שהם פרי עטו של בן 11, התיאורים ביומן אינם פשטניים. יז’י עסק בגורלם של בני משפחתו, בחדשות על המלחמה ובמתרחש סביב מקומות המסתור שבהם התחבאו.

הוא פחד במיוחד מהלשנה, וכתב רבות על פולנים משתפי פעולה ועל יהודים שנתפסו והוצאו להורג. סיפוריו התמקדו בבני משפחתו ובמי שהיו אמונים על ביטחונם: הלה, סוכנת הבית של מכר של המשפחה שאצלה הסתתרו, ומרישיה וג’ניה, שתי נשים פולניות קשישות, שבסופו של דבר יביאו למותו.

מכיוון שדוד אמיל סירב לעזור לי, עלי להתחיל לדווח על הגיהינום שלי בעצמי. הגיהינום הפרטי שלי החל ב־22 ביולי 1941, עם פרוץ המלחמה בין גרמניה לבריה”מ. למען האמת, גם תחת השלטון הסובייטי סבלנו, אבל זו היתה רק טיפה בים של אומללות, דם ודמעות, לעומת החיות של גרמניה הנאצית. אני לא מהאנשים שזוכרים כל פרט קטן, ומכיוון שאי אפשר לזכור את כל הפשעים והסאדיסטיות של הגסטפו הגרמני, חלק מהפשעים הקטנים יותר דהו מהזיכרון. אולם גם אלו יגרמו לזעם אפילו באדם הממוצע שהתחנך כאן לפני המלחמה, לא כל שכן אזרחי שווייץ, שבדיה או אמריקה. ברגע זה אני לא סופר מקצועי, אני אפילו לא מבוגר. רק ילד

אני חושש כי אני לא יכול לתאר אפילו חלק קטן של החייתיות של הגסטפו. עם זאת, המלחמה לקראת סיום ומאפשרת לנו, מהמעטים שעדיין חיים כרגע, לשרוד. זו חובה שלי לכתוב, לפרסם את התיאור הדליל הזה, הו, כמה דליל, בהשוואה לממדים העצומים, כמות העוולות שחווינו“.

ב־13 בנובמבר 1943 התממש הפחד הגדול ביותר של יז’י. “כמה גברים דפקו לנו על דלת דירת המסתור בחוזקה”, סיפרה לימים אמו סופי. “ידענו שמרישיה וג’ניה שלחו אלינו את הרוצחים. הם דיברו פולנית, ‘אתם יהודים’, אמרו לנו.

“אחד מהם היכה אותי מאחורי האוזן בקת האקדח שלו. נפלתי מכוסה בדם, ויז’י מיהר לשים את הציאניד בפיו. ‘אמא, לקחתי את הציאניד’, אמר ונפל”. הפולנים, שככל הנראה התכוונו לסחוט את משפחת אורמן, הזדעזעו מההחלטיות שבה לקח יז’י את חייו, ונמלטו.

•  •  •

אתחיל בתיאור של החוויות שלנו בימים הראשונים של המלחמה הנאצית־סובייטית. בשעות המוקדמות של יום ראשון, 22 ביוני 1941, אבא הקשיב כרגיל לרדיו. עדיין הייתי במיטה, רדום למחצה, כשהוא פתאום אמר לאמא: ‘את יודעת, יש מלחמה חדשה‘. 

התעוררתי מייד, ואמא החלה לשאול שאלות. בינתיים נשמע קול הרמקול מהדהד: ‘בליל אמש יחידות צבא גרמניות חצו את הגבול הסובייטי. בכל מקום פגשו התנגדות עזה’. אמא התחילה להתכונן, לצאת ולעשות קצת קניות כדי לקבל קצת אספקה. מה אם תחת היטלר לא יהיה מה לאכול? מייד הבאנו בחשבון שהנאצים יבואו, ואפילו שיהיה קצת רעב. אבל איש לא יכול היה לצפות לרצח ההמוני והנורא שעובר כל גבול אנושי“. 

(יומנו של יז’י, 28 באוקטובר 1943)

בני משפחתו של יז’י – הוריו, דודו אמיל וסבתו – שרדו את השואה, שוחררו על ידי הכוחות הסובייטיים ועלו לישראל. לפני עלייתם העבירו את גופתו של יז’י לבית עלמין יהודי באוקראינה.

במשך שנים ארוכות האשימו הוריו את עצמם במותו של בנם. “יילדתי את יז’י ונאלצתי גם לטמון אותו באדמה”, סיפר אביו.

שישה חודשים לאחר תום המלחמה נולדה לבני הזוג בת נוספת, אירית, שחיה כיום בפלורידה. המשפחה התגוררה בתל אביב וניהלה חיים חדשים, ועצובים, בצל מותו של בנם הבכור.

ג’ניה אמרה שהם יורים ביהודים שהסתתרו. הנשים שנרצחו הגיעו מגרונה בראמה, זה היה הרחוב שלנו. מרישיה והלה יצאו לצפות בהוצאות להורג“.

(יומנו של יז’י, 5 בנובמבר 1943)

סיפורו של יז’י, שהיה חבוי ביומנים כמעט 50 שנה, קם לתחייה בזכותו של אנתוני רודולף, סופר ואוטוביוגרף בריטי, בן דוד שני של יז’י.

“תמיד התעניינתי במשפחתי ושמעתי הרבה סיפורים על בני משפחת אורמן”, אומר רודולף. “יצרתי קשר עם בני משפחה שונים, דבר אחד הוביל לשני, ולבסוף פגשתי את סופי ואיזידור בישראל בסביבות שנת 1980”.

רודולף קיבל מהוריו של יז’י אישור לתרגם ולערוך את היומן, אולם לא הכל הלך חלק. “הקשר בינינו היה מסובך. תחילה הפנה אותי איזידור למסמכים ביד ושם וסיפר את מה שיכול היה לספר.

“ניסיתי לשכנע אותו שאם אעשה את עבודתי כראוי, הסיפור יהיה ראיה חשובה בהיסטוריה של השואה, אבל הוא לא רצה שום מעורבות נוספת וגם אסר על אשתו לדבר איתי. לא ידעתי איך להתקדם וחששתי שהפרויקט לא יושלם”.

ניסו להתחיל חיים חדשים בתל אביב. איזידור וסופי אורמן, בסוף שנות ה־80 // צילומים באדיבות: אנתוני רודולף

הפתרון הגיע במפתיע. “כמה ימים לאחר שאיזידור סירב לשתף איתי פעולה, סופי התקשרה למלון שלי. היה לה חשוב שסיפורו של יז’י ייצא לאור, ונפגשנו בחשאי בבית קפה ברחוב דיזנגוף”.

ב־1991 יצאה לאור הגרסה הראשונה של הספר “JERZYK” (“ירז’ק”; ח”ג), ובו תרגום לאנגלית של היומן, שנכתב במקור בפולנית, בצירוף סיפורם של יז’י ומשפחתו, דרך עיניה של אמו.

רודולף: “זה לא היומן של אנה פרנק, אבל זה מסמך חשוב שמתעד מה ילד צעיר מרגיש וחושב בזמנים נוראים כאלו.

“מדובר בסיפור דרמטי מאוד, פיסת היסטוריה מדהימה. אף אחד לא יכול היה לעצור את יז’י מלקחת את הכדור, אף שבדיעבד לא היתה סיבה שהוא לא ישרוד את השואה. בעיניי זו היתה גבורה. אולי הוא לא היה צריך לעשות את זה, אבל הוא סירב ללכת ללא מלחמה אחרונה.

“אני לא חושב שאיזידור קרא את הספר”, הוא מוסיף. “אני לא יודע איך הוא היה מגיב למה שיכול היה להיראות כבגידה ברצונותיו. זה היה אדם שהביא לעולם את בנו וקבר אותו – סימטריה נדירה וטרגית בחייו של אב. אבל כשהצגתי לו עותק, ראיתי שהוא התרגש ושמח שזה פורסם”.

באותה שנה הלך איזידור לעולמו.

מאת : חנן גרינווד, ישראל היום , 24 באפריל  2019

מקור

2

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *