אסתר חזן , בת 4 ,להסתתר ברפת של חקלאי פולני , להתחבא בדיר חזירים

490

בגיל 3.5 היא נמלטה עם אמה ושלושת אחיה מגטו צ’חנוביץ’ והוסתרה ברפת של חקלאי פולני. כך חיו במשך שנה. אבל משם הם היו צריכים לברוח כשציד היהודים התקרב אליהם. אמה ואחיה הגדול נתפסו ונרצחו. היא ואחיה אריה שרדו אחרי שהתחבאו בדיר חזירים. אחרי שנים של אימה שבהן היתה צריכה להיות בשקט כדי לחיות, כיום אסתר מקפידה לספר את סיפורה בכל הזדמנות. “יש לי חוב מוסרי לספר את שעברתי”, היא אומרת

 אסתר צמרי (לבית חזן) מקיבוץ מרחביה כמעט לא דיברה בשנות המלחמה ההיא. לא הוציאה הגה כשהיתה בת שלוש וחצי ונמלטה מהגטו עם אמה ושניים מאחיה; כמעט ולא השמיעה קול במסתור שמצאה המשפחה בבית מסתור בכפר פולני; וגם לא בשדה וביער שבהם נאלצו להסתתר כשהמקום הפך מסוכן עבורם. רק לאחר המלחמה, ובמיוחד בעשור האחרון היא לא חדלה מלספר על שעברה.

כיום, אסתר (82) מעידה מול משלחות נוער ומבוגרים בפולין (כחמש-שש פעמים בשנה) ומספרת בכל הזדמנות שרק יש לה את סיפורה בפני חיילים ותלמידים. היא טוענת שהיא עושה זאת על מנת שלא יהיו מי שיכחישו את השואה, וכדי שאנשים יישמעו ממקור ראשון מה היה בימי השואה ולא יסתמכו רק על ספרים וסרטים. “אני תמיד רואה את חצי הכוס המלאה”, היא ממהרת להדגיש, “והאושר הכי גדול שלי הוא ארבעת ילדיי, 11 נכדיי האהובים, והנינה המתוקה שלי. המשפחה היא הכל עבורי”. בעלה של אסתר, האמן עזרא צמרי, נפטר בשנת 2010 בגיל 74.

בסוף קיץ 1941, כשפולין היתה כבר בידי הגרמנים, רוכזו יהודי העיירה צ’חנוביץ’ בשכונה שהוקפה בגדר גבוהה, והפכה לגטו. גם משפחת חזן, שנחשבה לאמידה ואשר ביתה המרווח נכלל בתחומי הגטו, מצאה עצמה במציאות חדשה וקשה מנשוא. לאחר זמן קצר נלקח האב אברהם מביתו והוגלה לסיביר, שם מצא את מותו. לאחר חצי שנה של חיים קשים בגטו הצפוף, וכשהאיום התמידי להישלח למחנות ההשמדה ריחף מעל יושביו, החליטה האם טובה להימלט מהמקום ולמצוא מסתור באחד הכפרים המרוחקים כ-30 ק”מ מהעיירה.

הבן הבכור, שהיה באותו זמן בן 17, התעקש שלא להצטרף לשני אחיו ולאחותו הקטנה אסתר בת הארבע וביקש להצטרף לפרטיזנים היהודים ביערות יחד עם שניים מחבריו. השלושה התגלו על ידי משמר פולני כשרק הצליחו לעבור את חומות הגטו ונורו למוות. “יצאנו אני ושני אחיי הבוגרים עם אמא בדרך לכפר מילצ’קי, מתוך מטרה למצוא מחבוא בבית פולני”, מספרת אסתר. “לאבא היו קשרי מסחר עם איכרים במקום, ולכן האמנו שהם יחזירו לנו טובה.

“בלילות הלכנו, ובימים הסתתרנו. כשהגענו – דפקנו על דלתות בכפר. הרוב לא הסכימו לפתוח לנו, ובטח שלא להסתיר אותנו, עד שהגענו לבית משפחת ביאלי. האב אומנם פחד להסתיר אותנו וגם אשתו חששה מאוד מהלשנות של שכנים, אבל הכסף שנתנו להם שכנע אותם לעשות זאת. הסתתרנו ברפת של המשפחה וקיבלנו קצת אוכל מהאיכר”.

“מצצנו טל משיבולים”

במשך כשנה שהו האם ושלושת ילדיה במסתור, ניזונים מתפוחי אדמה ומכוסמת. האיכר מנע בגופו חיפוש אחריהם, עד שנודע לו על ציד יהודים בסביבה. הוא בישר למשפחה שעליה לעזוב מחשש שיילכדו בידי הנאצים, והוביל אותם לשדה תבואה. “נשארנו בשדה, מוסתרים בתוך הקמה, רעבים ומפוחדים. שמענו קולות של תושבי הכפר ורעדנו מפחד. אכלנו תפוחי אדמה משדה סמוך ומצצנו טל משיבולים. לאחר שלושה ימים של רעב נורא החליטה אמא לקחת את האח הגדול וללכת איתו לבקש לחם מהכפר הסמוך. עברו כמה דקות, ואחי אריה ואני, שנשארנו בשדה, שמענו שתי יריות. הבנו שאמא ואחינו נורו למוות”.

האיכר ששמע על שקרה חזר לקחת אותם לביתו. הוא הסתיר את אסתר ואת אחיה בדיר החזירים, והילדים אכלו את שאכלו החזירים, כוסמת. “עד היום הריח לא מרפה ממני”, היא מתוודה.
אלא שהנאצים לא הרפו. החיפוש אחר יהודים התחדש באזור, והילדים שוב נדרשו לצאת מהמחבוא ולברוח לשדות. “עוד פעם אחת לקח אותנו האיכר למסתור בתוך חבילות קש, בידיעה שהגרמנים עורכים חיפוש אחר יהודים”, היא משחזרת. למרבה המזל, זמן לא רב לאחר מכן אסתר ואחיה שמעו לפתע קולות ברוסית והלמות נעלי חיילים צועדים. “הבנו שהרוסים הגיעו ושהמלחמה נגמרה”, היא אומרת.

לאחר המלחמה נותרו ממשפחת חזן רק אסתר ואחיה הגדול אריה. אז התברר לה שגם דודה, אחי אביה, ניצל יחד עם משפחתו. עוד כשנה נשארו לגור בצ’חנוביץ’ ואז הגיעו לעיירה שליחים מישראל וסיפרו על הארץ. בשנת 1946 הגיעו אסתר ואחיה לישראל יחד עם יתומים רבים. היא היתה בת תשע והוא בן 14. לאחר כמה ימים במחנה המעפילים עתלית נשלחה לקיבוץ מרחביה ואילו אחיה לגן שמואל. “יש לי חוב מוסרי לספר את שעברתי”, חוזרת ואומרת אסתר”, ועכשיו אני מספרת ומדברת כל הזמן לאחר שנות ילדותי שבהן שתקתי מרוב אימה ופחד

מקור

1

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *