בבקתה של מריה , אהרון אפלפלד ז”ל בן 10

408

אחרי כמה שבועות לבדי ביער לא הייתה לי ברירה אלא לבקש מסתור באחד מבתי האיכרים שהיו פזורים על רכס גבעה שילד היער. המרחק אליהם, מסתבר , לא היה קטן, אחר הליכה מאומצת עמדתי לפני בקתה אשר הגג שלה היה מכוסה שכבת קש עבה. כשהתקרבתי  לשער זינקו לעומתי כמה כלבים ובקושי נחלצתי מהם. בימי הגשמים לא יוצאים האיכרים מבקתותיהם. ואני עמדתי בגשם ביודעי כי לא רחוקה השעה, ואני אפול אל תוך אחת השוחות ואיעלם. המחשבה שלא אראה עוד את הורי כופפה את ברכי ואני נפלתי עליהן.

בעוד הייאוש אוחז בגופי ראיתי על גבעה סמוכה בית נמוך , ומיד שמתי לב שאין כלבים סביבו. הקשתי על הדלת וציפיתי בחרדה. לאחר כמה רגעים נפתחה הדלת ואישה צעירה עמדה בפתח.

“מה אתה רוצה , ילד ?

“אני רוצה לעבוד”, אמרתי.

היא הביטה בי ואמרה : “תיכנס” דומה הייתה לאיכרה ובכל זאת שונה. לבושה הייתה חולצה ירוקה עם כפתורי צדף.

דיברתי אוקראינית , שכן עוזרת הבית שלנו , ויקטוריה, דיברה עמי בשפת אמה, ואני אהבתי אותה ואת שפתה. לא בכדי נדמתה לי האישה שהכניסה אותי לבקתתה לוויקטוריה , אף שלא היה דמיון ביניהן.

 “מה אתה עושה כאן ? “

האינסטינקט לחש לי שלא לגלות לה את האמת, וסיפרתי לה שאני יליד לוטשינץ, הורי נספו בהפצצה ומאז אני נודד. היא הביטה בי, ולרגע נדמה היה לי שהיא עומדת לאחוז במעילי ולסטור על פני. הפעם היה זה פחד שווא.

“אתה לא גונב?”  שאלה במבט בוחן.

“לא” , אמרתי .

וכך נשארתי אצלה. לא ידעתי מיהי ומה תהיה עבודתי.

בחוץ ניתך גשם עז, ואני שמחתי שאני מוקף קירות, ליד תנור המפיץ חום. החלונות היו קטנים ומחופים בווילונות צבעוניים ועל הקירות המון תמונות הגזורות מז’ורנלים.

למחרת כבר טאטאתי את הבית, הדחתי את הכלים וקילפתי תפוחי אדמה וסלק אדום. הייתי משכים ועובד עד מאוחר בלילה. פעם בשבוע הייתי יוצא אל החנות בכפר לקנות בשבילה סוכר , מלח , נקניקים וודקה.

ההליכה מהבקתה למרכז נמשכה כשעה וחצי . הייתה זו דרך ירוקה זרועה עצים גבוהים ובהמות בית.

רק לפני חצי שנה היו לי הורים. עתה קיומי אינו אלא מה שחולף לנגד עיני. הייתי גונב לי כמה רגעים ויושב על שפת פלג. חיי הקודמים נראו לי מכאן רחוקים כל כך כאילו לא היו. רק בלילה בשנתי הייתי ליד אימא וליד אבא, בחצר או ברחוב. היקיצה בבוקר הייתה טופחת על פני כסטירת. לחי

בעלת הבית שמה מריה והיא איננה נשואה. כמעט כל לילה נכנס אל בקתתה גבר והם מסתגרים יחד מאחורי וילון. תחילה הם מדברים ושותים וודקה ולאחר מכן צוחקים בקול רם ולבסוף משתתקים. הסדר היה חוזר על עצמו לילה לילה. אני משנן לעצמי : “אל תפחד”, ובכל זאת אני מפחד.

הלילה לא תמיד מסתיים בשקט. לפרקים פורצת מריבה. מריה אינה טומנת את המילים בפיה. כשמשהו אינו נושא חן בעיניה או נדמה לה שמרמים אותה, היא מרימה קול איום ומזעזעת את קירות הבקתה, ואם לי די בזה, היא זורקת צלחת , נעל או חפץ שמזדמן לידיה. אך יש גם לילות שהפגישה מסתיימת בשקט, בנשיקות. הגבר מבטיח הרבה אהבה והרבה מתנות ומריה מצידה צוחקת ומתגרה.

בקתתה של מריה היא חדר ארוך שקצהו מופרש בווילון . לפעמים    היא מצווה עלי לצאת אל החצר ולקטוף פרחי בר. אני קוטף, ממלא את הכדים מים ומיד דוחף את הגבעולים אל תוך פי הכדים. פעם בשעת רוגז אחזה באחד הכדים והשליכה היישר על ראשו של האיכר הגבוה שנהם לעומתה כדוב.

מריה אינה יודעת פחד . כשדבר אינו נושא חן בעיניה או הגבר אינו מתנהג כראוי , היא מציפה אותו ברצף של קללות. אם האיש אינו מתנצל או אם ההתנצלות אינה נשמעת לה, היא משליכה עליו חפץ או דוחפת אותו החוצה. “בת שטן” , שמעתי לא פעם מכנים אותה.

באין משים בא החורף. הגברים אינם באים עוד בתכיפות כקודם. מריה יושבת ליד השולחן וטורפת קלפים. המשחק משעשע אותה. מדי פעם היא פורצת בצחוק. אבל יש ופניה מתקדרות פתע והיא פולטת צווחה. פעם , ברגע של קדרות, כשהסנדוויץ’ שהגשתי לה לא נשא חן בעיניה, היא אחזה בי וצעקה: “מנוול , אני אהרוג אותך” .

אך לא לעולם כעס . מצבי רוחה משתנים כמו השמים. ברגע שהעננים מתפזרים מפניה, היא כולה שמחה. לא פעם הניפה אותי בשתי ידיה. היא אינה גדולה, אבל איתנה. את הפרה ברפת היא מזיזה בכתפיה . לרוב היא מכונסת בתוך עצמה, אינה מדברת אלי , ואז נדמה לי שהיא חולמת על מקום אחר.

באחד הלילות סיפרה לי שיש לה משפחה בעיר הרחוקה קישינוב, ובאחד הימים ודאי תיסע לבקר אותה. רציתי לשאול מתי , אך לא שאלתי. כבר למדתי , מוטב לא לשאול. שאלות מעוררות את רוגזה וכבר חטפתי סטירות משום ששאלתי . אני ממעט להיראות וממעט לשאול .

בחורף היא ישנה עד מאוחר או משתהה במיטה בעיניים פקוחות . אני מגיש לה קפה, פרוסת לחם מרוחה בחמאה, והיא שוכבת שעונה על הכר וסועדת. בחורף היא נראית צעירה יותר . היא שרה הרבה , גוזרת פרחים מנייר , מכינה עוגה  ושעות יושבת ליד הראי ומסרקת את שערה.

“ואחים היו לך.” הפתיעה אותי.

“לא”

“מוטב כך,  לי יש שתי אחיות , אבל אני לא אוהבת אותן . הן  נשואות ויש להן ילדים גדולים. גם ההורים לא אוהבים אותי” . אמרה ונתחייכה. אך לרוב היא מתעלמת ממני. שקועה בעצמה, ממלמלת , מעלה שמות של אנשים ומקומות ומחרפת. חירופיה מרים וזה מפחיד יותר מצעקותיה.

החורף הלך והתעמק . ידי התחזקו מאד בשבועות האחרונים. האוכל אינו בשפע. אבל בלילה אני יורד וגונב פרוסת נקניק או פיסת חלווה, שאריות מהסעודות שמריה עורכת לאורחיה. עכשיו אני מעלה בקלות דלי מן הבאר ונושא אותו ישר אל הבית.

חיי הקודמים נראים לי רחוקים ומטושטשים. לפרקים מילה , משפט או צללית מהבית צפים באין משים ומרעישים אותי .

באחד ממסעות הקנייה שלי לכפר נטפל אלי ילד אוקראיני וצעק “יהודון” . קפאתי . הפחד שמישהו יזהה אותי קינן בי מאז שעזבתי את המחנה. קולו של הילד אישר זאת.

האינסטיקנט  לחש לי להתעשת ויצאתי בריצה אחריו . הילד נדהם מהתעוזה שלי והחל לצעוק: “הצילו הצילו” , ונעלם אל תוך אחת החצרות. אני הייתי מרוצה מן ההעזה , אך בליבי רשמתי אזהרה: יש בך, כנראה, עוד תווים המסגירים אותך.

מכאן ואילך דאגתי לטשטש את הסימנים שעלולים להסגיר אותי. במחסן הכלים מצאתי אפודה ישנה ומשופשפת וביקשתי ממריה רשות ללבוש אותה. גם זוג נעלי איכרים מצאתי ומיד כרכתי אותם בחבל , כפי שנוהגים האיכרים. משונה , הלבוש הישן והמרופט יצק בי כוח חדש.

לאט לאט התיידדתי עם הפרה ולמדתי לחלוב אותה, והעיקר לא פחדתי עוד  מהכלבים. אימצתי לי שני גורים , וכל אימת שהייתי חוזר מהכפר , היו יוצאים לקראתי בנביחות חיבה.  הגורים היו חברי הטובים, ואליהם אני מדבר לפרקים בשפת אמי ומספר להם על הורי ועל הבית.

באחד הלילות הפתיעה אותי מריה ושאלה למוצאי משפחתי. אמרתי בלא היסוס : ” אוקראינים בני אוקראינים” , ושמחתי כי משפט זה יצא ממני. על משכבי חזרתי ורשמתי תמיהת אזהרה: מה פתאום שאלה.

התרגלתי אל חיים אלה ואפשר לומר שאהבתי אותם. אהבתי את הפרה , את הגורים , את הלחם שמריה אפתה בתנור , ואפילו את עבודות הבית הקשות אהבתי.

פעם הסתגרה מריה בחדרה ובכתה מאד. לא ידעתי על שום מה ולא העזתי לשאול אותה. חייה, מסתבר , היו סבוכים בחייהם של אנשים רבים  לפרקים היו מגיעות אליה פריסות שלום מהוריה הזקנים ומאחיותיה. גם בעלה לשעבר המשיך להטריד אותה ממרחקים . היא נרדפה אולי יותר ממני, אבל היא לא נכנעה. היא נלחמה בכל אוייביה בחירוף נפש, אך יותר נאבקה עם עצמה ועם השדים שהקיפו אותה. הייתה חוזרת וטוענת כי השדים הם רבים , שורצים בכל מקום, ויש להיזהר מהם בשבע עיניים.  כדי להמתיק את צרותיה הייתה שותה וודקה בלי סוף. הגברים חמדו את בשרה והותירו סימנים.

הוודקה , הגברים והדיבורים מעייפים אותה ומשאירים אותה לרוב עד מאוחר במיטה. לפעמים עד לשעות הצהריים המאוחרות.  השינה הייתה מיטבה עמה.  הייתה יוצאת ממיטתה קלה וצעירה ומתחילה לפזם. הייתי מגיש לה ספל קפה והיא הייתה מכנה אותי ” כבש שוטה” משום ששערותי באותה עת היו מתולתלות. שמחותיה היו ממלאות את הבקתה אור נפלא , אבל נפילותיה היו עזות יותר משמחתה. באחד מרגעיה החשוכים צעקה לעומתי : “ממזר בן ממזר , שקרן בן שקרן, אני אשחוט אותך בסכין מטבח” . האיום הזה , יותר מכל איום , חלחל אל נפשי. ברור היה : היא יודעת את סודי ובשעת כושר תבצע את זממה. אלמלא השלגים הייתי בורח , אבל השלגים , אף שנחלשו יורדים יום ולילה ומעכירים את היום .

סוף החורף בא והימים הלכו והתבהר. המשיכה לגמוע בקבוק אחר בקבוק וזורקת חפצים . גם עלי לא פסחה. כל אימת שהנקניק או הוודקה לא נעמו לחיכה , הייתה סוטרת על פני , מכנה אותי ” ממזר בן ממזר” ומשלחת אותי לכל הרוחות .

את אשר יגורתי בא , אך לא כמו שתיארתי לעצמי. הגשמים העזים שהתדפקו על הבקתה יותר מחודש הכריעו את הגג ואת התקרה. בקתת העץ , שכנראה ישנה הייתה וכבר רקובה, קרסה תחתיה. פתאום באמצע היום עמדנו מריה ואני בבקתה הפעורה : חפצי הבית מעוכים והמיטה , שאיכרים רבים עיסו עליה את בשרה של מריה הזדקרה בתנועה חדה, כאילו לא נחבטה אלא זינקה כלפי מעלה. על הכסת הגדולה, שבה הייתה מריה מתרכבלת , מונחת הייתה קורה עבה.

למראה ההרס פרץ מתוכה נחשול פראי של צחוק . ” תראו” , אמרה ” תראו מה עשו לי השדים” . לרגע נדמה היה לי שהיא באמת ובתמים שמחה על החורבן שבא סוף סוף וגאל אותה מדיכאונה. לא עברו רגעים והצחוק קפא על שפתיה, עיניה הזדגגו והכעס התגרם בלסתותיה. ידעתי כעס זה ופחדתי מפניו.

ציפיתי שמריה תאמר לי מה לעשות . צר היה לי שהבקתה, שידעתיה כל פינותיה, מוטלת על כרעיה. משום מה התחלתי להרים את הצלחות ואת הסירים שנפלו מן המדפים, והנחתי אותם על משטח העץ ששימש להכנת הארוחות. תחילה נדמה היה לי שמריה מרוצה שאני אוסף את הכלים , אך לא עברו רגעים והיא הרימה את קולה עלי : “מה אתה עושה, ממזר . מי ביקש ממך לעשות זאת. הסתלק מכאן . שלא אראה את פרצופך” . אמרה וסטרה על פני, אך הפעם לא הסתפקה בזה, ועם קרש בידה רצה אחרי וחבטה בי.

ראיתי את הקרש וניסיתי להתרומם, אך לא יכולתי . לבסוף כסוס רתום שמרוב הצלפות עוקר עצמו מתוך הביצה , קמתי על רגלי והתחלתי לרוץ.

כבר חלפו יותר מחמישים שנה ואותו פחד עוד יצוק ברגלי. נדמה לי שאותו כלונס שהניפה עלי עוד מונף.

לא חזרתי אליה. אך יותר מהפרדה המשפילה הזאת אני זוכר את פניה שהיו משתנות פתע ומתעטפות שמחה.  שמחתה כעצבותה לא ידעו שיעור . כשהייתה מאושרת דומה הייתה לתמונת האישה שהייתה תלויה בראש מיטתה: צעירה, עטורת מחלפות  מתולתלות, לבושה שמלת קיץ תלויה על שתי כתפיות , גבוהה וחיוך נסוך על פניה . כנראה כך ביקשה לראות את עצמה או אולי ביקשה שיזכרו אותה.

מקור וקרדיט :

אהרון אפלפלד , סיפור חיים,  הוצאת כתר ,1999.

הטקסט המלא של ספר הזיכרונות באינטרנט

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *