בגיל שנה נשלחה בלה חיים לבית יתומים כדי שתוכל לקבל אוכל ולשרוד

64

מאת: איריס ליפשיץ-קליגר

בגיל שנה נשלחה בלה חיים לבית יתומים כדי שתוכל לקבל אוכל ולשרוד. כשהמשפחה חזרה לפולין היא חוותה אנטישמיות קשה, וגם בארץ היא לא רוותה נחת. מאז 7 באוקטובר היא התפללה שנכדה יותם יחזור בשלום, אך הוא נהרג לאחר שברח משבי חמאס: "החלטתי שאני אמשיך לעמוד זקופה ואף אחד לא יפיל אותי"

בלה חיים נולדה בפולין ב-1938, שלישית בין שלוש בנות. בעקבות המלחמה המשפחה נאלצה לברוח לשטחי רוסיה, ובגלל תנאי הרעב הילדות נשלחו לבית יתומים כי שם היה יותר מזון. לאחר המלחמה המשפחה חזרה לפולין ולגרמניה, שהתה במחנות עקורים, וב-1951 עלתה לארץ.

מגיל 17 בלה גרה בקיבוץ גבולות. לאחר שאיבדה בת בטרם עת בעקבות מחלה ואת בעלה שנפטר בגיל 60, לאחר 7 באוקטובר חוותה אובדן נוסף – נכדה יותם חיים ז"ל נחטף על ידי חמאס ונהרג בעזה בשוגג מאש חיילי צה"ל.

הבריחה מפולין: "גרנו בעיר שנקראת סטוק — היום יש לה שם אחר. אבא שלי, אברהם רוטשטיין, בא מוורשה והכיר את אמא שלי, שרה, אבל הם נישאו רק אחרי שבע שנים, כי חיכו שאחותו הבכורה תתחתן. אבא היה סנדלר ואמא טיפלה בילדים. ב-1939 פלשו הגרמנים לפולין והגיעו גם לעיירה שלנו. התחילו שמועות שהם תופסים את הגברים והורגים אותם ולנשים ולילדים לא עושים כלום. אבא שלי והגברים האחרים ברחו לביאליסטוק בגבול הרוסי. אמא שלי נשארה עד ששלחו אליה מכרים שאמרו לה לברוח, כי עוד מעט לא תוכל להגיע לשום מקום. אמא הייתה עם שלוש ילדות, כשהקטנה, אני, בת שנה. נדדנו בכל מיני מקומות, אירחו אותנו בין היתר חקלאים, ובהמשך התאחדנו עם אבא, אבל לזמן קצר. הגרמנים כבשו את ביאליסטוק, והמשפחה שלי הצליחה לברוח לרוסיה והגיעה לטג'יקיסטן, שם קלטו פליטים וקיבלנו בית. משם אני כבר זוכרת יותר".

טג'יקיסטן: "הכניסו אותנו, הילדות, לבית יתומים כדי שנוכל לקבל מזון, למרות שהיו לנו הורים. בינתיים גם נולדה לנו עוד אחות. היינו רעבים מאוד, והאחיות שלי אפילו חשבו פעם למכור אותי בתמורה לכיכר לחם. העובדה שנותרנו בחיים זה נס אחד גדול. נשארנו שם עד סוף המלחמה. כשנגמרה המלחמה נתנו אישור לכל הפולנים שהיגרו לרוסיה לחזור למולדת. הדרך חזרה לפולין הייתה קשה מאוד — היה צריך להגיע לאוזבקיסטן, ומשם לנסוע ברכבת שקודם לכן שימשה כנראה לחיסול יהודים. הרבה משפחות נקרעו בדרך ולא כולם החזיקו מעמד מבחינה בריאותית, ביניהם גם הדודה שלי".

פולין: "כשבני המשפחה שלי הגיעו לפולין, האנטישמיות שם הייתה גדולה מאוד, הרבה יותר ממה שהיה לפני שעזבנו. אבא שלי נסע לחפש את המשפחה שלו בוורשה, וכשהוא חזר הוא חשש שלא יראה אותנו יותר, כי פולנים ירו באנשים שנראו יהודים. למרבה המזל התאחדנו. בהמשך נולד לי עוד אח, שהיה לבן הזקונים במשפחה ששרדה למרות כל הסיכונים שהיו לנו בדרך. בפולין היו שליחים מישראל, מתנועות דרור והשומר הצעיר, ששיכנעו את ההורים שלי להכניס את אחיותיי למסגרת של הכשרה בגרמניה, לקראת עלייה לישראל. אני הייתי קטנה מדי ולכן לא רצו לשלב אותי, אבל אני זוכרת שצרחתי בכל הכוח, ואז הכניסו אותי ביחד עם האחיות הגדולות שלי. הגענו לברלין, שם התגוררנו שנה בלי ההורים, ושם גם למדנו עברית. מאוחר יותר גם ההורים הגיעו לגרמניה והתחברנו. עד 1951 עברנו בין מחנות עקורים בגרמניה, ואז עלינו לארץ, כשמלאו לי 12.

שכול: "בשנת 1959 נישאתי ונולדו לנו שלושה ילדים. היום יש לי חמישה נכדים וחמישה נינים. לצערי, נאלצתי לעבור שכול קשה מנשוא – ולקבור את בתי הבכורה טלי ז"ל, שנפטרה מסרטן בטרם עת. אפילו לא הספקנו לחגוג לה 30. גם בעלי נפטר מאירוע מוחי בגיל 60. ההתמודדות עם מותה של טלי הייתה קשה מאוד. מאז בעצמי חליתי בסרטן. מה שהחזיק אותי באובדן הבלתי נתפס הזה הוא הנכדה שלי, גפן, בתה של טלי. מכורח המציאות, הפכתי שוב ל'אמא' בגיל 52 וטיפלתי בגפן. היום היא בת 38. היא גרה איתי בקיבוץ עד אחרי הצבא, ואז עברה צפונה, ואחרי כמה שנים חזרה עם משפחתה לגור בגבולות. למרבה המזל, הם לא היו בגבולות ב-7 באוקטובר. הם נסעו לאילת לחופשת סוכות".

באוקטובר: "ב-6 באוקטובר טיילתי באזור בארי, ואפילו ישבתי לי על הגבול עם עזה, והכל היה בסדר. בשבת בבוקר התעוררתי וחשבתי שיש מבול, בגלל הרעש. ואז השכן התקשר ואמר שיש מלחמה בחוץ. אין לי ממ"ד. מיד התקשרתי לבן שלי, ואז מיד גם לנכד שלי יותם, שהתגורר במגורי הצעירים בכפר עזה. יותם אמר לי: 'סבתוש, אני בסדר, קצת לחוץ, יש כאן מחבלים, תשמרי על עצמך'. גפן, באילת, דאגה מאוד שאני לבד.

"בעשר וחצי יותם שלח הודעה בקבוצה שהמחבלים מחוץ לבית שלו. קראתי את ההודעה שלו וצרחתי. החברים שהיו סביבי החזיקו אותי שלא אקרוס. בשבת בערב התחילו להביא פצועים מחולית. אחרי יומיים פתחו באזור חמ"ל לחיילים, והלכתי לשם לסייע. הבן שלי רביב, אבא של יותם, התבקש לעשות בדיקת דנ"א כי לא ידעו כלום בשלב זה על יותם שלנו. בשלישי בערב רביב ואיריס אשתו, שהתפנו מגבולות, קיבלו בית בנווה אילן וביקשו ממני להצטרף אליהם. ברגע שהצלחתי לצאת מאזור הדרום, הגעתי אליהם. אחרי עשרה ימים הגיעו אלינו נציגים ואמרו שלפי כל מיני נתונים שאספו, נראה שיותם כבר ב-12 וחצי של אותה שבת היה בעזה. אף אחד לא מכין אותך ליום שבו הנכד שלך ייחטף מהבית. קשה לתאר במילים כמה חיכינו לו, בכל יום ויום. שרנו לכבודו, היינו בטוחים שהוא חוזר".


יותם: "ב-15 בדצמבר, יום שישי, לא הייתי עם המשפחה. הייתי במלון באילת עם יתר המפונים מהקיבוץ. הייתי אופטימית. הרגשתי שיותם קרוב אלינו ותכף גם הוא חוזר. הלכתי לאכול ארוחת ערב עם החברים מהקיבוץ, ואני ממש זוכרת שאמרתי להם שאני מאוד אופטימית. שאלתי את אחת החברות: 'נכון שבשורות לא טובות לא מגיעות בטלפון?' ואז הגיעה בת של חברים שלי והזמינה אותי לבוא אחרי הארוחה להיות איתם. כשהגעתי אליהם ראיתי את העובדת הסוציאלית. שאלתי אותה: 'באת להגיד לי שיותם חזר?' היא בכתה. הדלת נפתחה וחברים התחילו להגיע. עדיין לא ידעתי מה בדיוק קרה, אבל באינטואיציה שלי כבר ידעתי שיותם איננו עוד.

לכתבה המלאה באדיבות אתר  YNET

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *